דיימונז(שדים)- פרק 1

כשאני מתעוררת השמש כבר באמצע השמיים. אני נהנית מחמימות השמיכה ולא ממהרת לקום.
נשמעת דפיקה בדלת ולאחריה נכנסת איה, המשרתת האישית שלי. ״ הו גבירתי, לא רציתי להעיר אותך! את רוצה שאני אצא?״, היא שואלת.
״ לא ממילא התכוננתי לקום״, אני אומרת אבל יודעת ששתינו משקרות.
אני קמה מהמיטה ואיה מורידה את הכותונת הקלילה שלגופי. אני נשארת מולה בבגדים תחתוניים בלבד והיא מושיטה לי את הבגד ים בידיעה שגם היום הכנס למים. אני מסמנת לה להסתובב והיא עושה זאת. אני מחליפה לבגד ים והיא מלבישה אותי בשאר הבגדים. אני יודעת שיש משרתים שמלבישים ומשרתים לחלוטין את אדוניהם אך משהו בי מתנגד לזה. איה מובילה אותי למטבח ושם מחכה לי על השולחן ארוחת בוקר מזינה הכוללת חביתת ירק, דגנים, מעדנים וכוס משקה קקאו עשיר. אני שותה את הקקאו ואוכלת קצת מכל השאר ומשחררת את איה בהנף יד. איה מסדרת את השולחן ואני ממהרת אל המפרצון שבחצר האחורית. אני מורידה את שכבות הבגדים ונשארת עם הבגד ים, מתיישבת על הקרשים משכשכת את רגליי במים הקרירים ומחכה. אני מחכה הרבה זמן ושום ראש לא צץ במים. אז אני מחליטה לשעשע את עצמי. אני מרידה את היד ומתרכזת. כדור מים ניתק משאר המים ומרחף באוויר. אני צוחקת בהנאה כשאני מרגישה את הדגדוג המוכר שבעקבות השימוש בכשפות. אני מתחילה לשחק עם הכדור ולהליך לו צורות וזה נותן לי זמן לחשוב על איך גיליתי את הכוח הזה.
הייתי אז בת שלוש עשרה וכמו בכל קיץ טסתי לאיים של סבי. פעם האיים האלו היו מרכז תיירות ענק שנקרא איי הבאהמה אך אז הגיע הצונאמי שהרס אותם והטביע אחד מהם. סבא שלי הוא היחיד שנשאר חי מהצונאמי. והוא גם היחיד שבחר לגור שם אחרי.
הימים עם סבא היה הזמן שהכי נהניתי וכל השנה חיכיתי להם. באותו קיץ סבא היה רציני מבדרך כלל ולילה אחד הוא קרא לי החוצה. אל המים. ושם הוא סיפר לי את הסוד המשפחתי. אנחנו כשפי מים. אנחנו השרידים היחידים מאחד השבטים החכמים ביותר- שבט הירח. הוא לימד אותי על התרבות והסביר למה בחר בשמי- לייל אנדה קלייט- שבשפת הירח זה אומר ליל ירח מלא. השם הזה ניתן לי מכיוון שבלילות ירח מלאים אנחנו נהיים חזקים יותר. הייתי כל כך נלהבת שהתקשרתי לספר על כך לאימי. עוד באותו היום הגיע המטוס שהגיע לקחת אותי הביתה. אימי כעסה על זה נורא והתקשרה להגיד לסבי את דעתה על כך. מאז לא ראיתי מעולם את סבא. שנתיים לאחר מכן הוא מת בשנתו. בצוואה שלו הוא השאיר לי את הבית, הכסף וספר אחד שנלקח בידי אימי ושאותו מעולם לא קראתי.
אני כל כך שקועה במחשבותיי שלא שמתי לב לראש שבצבץ מהמים עד שהוא השפריץ עליי זרנוק של מים. הכדור נהרס. אני מסתובבת במהירות ומחייכת לראות ראש דולפין. הדולפין הזה הוא דיימון-שד. לא יודעת למה קראתי לו כך. זה היה השם היחיד שעלה במוחי כשהסתכלתי לו בעיניים. דיימון הוא איש סודי, חברי היחיד. בעיוותי בת לאנשי המעמד הגבוה בקושי יצאתי מהבית. ללימודים דאגו מורים פרטיים שהגיעו עד הבית ולחברה דאגה איה. הוריי בקושי היו לידי במהלך השנים. כך שמעולם לא חסר לי דבר. חוץ משניים. הורים וחברים. את יתר היום ביליתי בחברתו של דיימון, מספרת לו בהתרגשות שמאמצי השנים לשכנע את הוריי לשלוח אותי לבית ספר רגיל הצליחו סוף סוף ומחר אני הולכת ללימודים בבית ספר ׳אקסר׳.
כשמתחיל להחשיך והמים מתקררים איה קוראת לי להיכנס. היא נותנת לי ארוחת ערב, שולחת אותי להתקלח, מלבישה אותי בכותונת ולבסוף משכיבה אותי במיטה. אחרי שהיא עושה את כל זה היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי לבדי. אני חושבת על מחר ומקווה שהכל ילך טוב. אני לא יודעת למה לצפות כי מעולם לא ביליתי עם נערים בגילי, מלבד באירועים החברתיים של הוריי. אני נשארת ערה עוד חצי שעה כשלבסוף אני מרגישה את העייפות מזדחלת אליי. אני נרדמת.