קר שם בחוץ פרק 3

פרק שלישי-יוני

באמתחתו מספיק כסף בשביל לחיות בצורה סבירה במשך בערך חודש.
אחרי סידורים אחרונים קנה כרטיס פתוח לחצי שנה לקופנהגן ארז את תיק הגב של אחיו מהטיול בדרום אמריקה השאיר 3 עותקים מהמכתב וטס.
עותק אחד למשפחה, להורים ולאחים שלו, שלא ידאגו.
עותק נוסף לאקסית שאיתה לא דיבר כבר חצי שנה אבל עדיין חשב עליה כאילו נפרדו רק אתמול, שתדאג.
ועותק אחד לחברים, שיקנאו.
בפועל הפוך היה הדבר שכן כל אחד יודע כי אם תבקש מאמא במיוחד פולנייה לא לדאוג היא בטוח במאת האחוזים לא תקשיב לך ותדאג כאילו אתה בן לאדן והיא ממשל ארצות הברית ואילו האקסית,שאתה רוצה שתדאג, יומיים אחרי הפרידה המתוקשרת כבר נמצאה בחיקו של קצין שייטת במילואים שמלהסתכל עליו אתה מתחיל לרעוד.
והחברים,איזו סיבה שבעולם יש להם לקנא בך על בחירה הזויה שכזו? הם כנראה כובשים עכשיו פסגה בהימלאיה או באנדים או כיפה בניווט אם בחרו להתמסד עם הצבא.
את היעד הוא לא גילה לאף אחד פרט לסוכן הנסיעות ולחברת הביטוח ולמוכר בלמטייל שם הצטייד במדרכי תיירים וציוד חורפי קל לקיץ ארקטי.
במוצ'ילה פרט לבגדים חמים הוא דחף מצלמה ולפטופ, את הטלפון בחר להשאיר בארץ.

כבר באולם הנתיבות בציפיה לעלות על הטיסה הכיר ב3 דניות צעירות,הלגה סופי וטרסיה שבילו פה את כל החורף בהתנדבות בקיבוץ ועכשיו בורחות מהקיץ החם בישראל לקיץ הנעים של הצפון הרחוק. הן סיפרו לו על נפלאות קופנהאגן ולאחר שסיפר להן שלא יודע הוא לאן מועדות פניו הזמינו אותו אליהן ללילה הראשון שלו בארץ ההייניקן. “הנה חסכתי לעצמי לילה במלון" חשב לעצמו.
הן לא היו כמו שהיה רוצה שיהיו, 3 בלונדיוניות בסגנון היידי בת ההרים שרק מחכות שגבר צעיר שהשתחרר הרגע מהצבא יגיע ויגרום להן לצעוק מהנאה כמו שראפובה בגמר הרולאן גרוס.
הלגה הייתה מלאה בלשון המעטה, מהילדות שאם הייתה גדלה בישראל כנראה שהייתה מתאבדת לפני גיל 16 מהצקות של בנות גילה.
סופי הייתה נמוכה ורזה, ג'ינג'ית עם שיער קצר שכל מקום בפניה שיכל להיות מנוקב, עוטר בעגיל או שניים וגופה התנהג כבד של צייר או כקיר בכנסיה רומית והיה מלא בציורים קשורים זה לזה.
טרסיה הייתה היפה מבין שלושתן חטובה כטניסאית או שחיינית, שיער הבלונדני בשורשיו צבוע בשחור חושך מחליק עד חצי הגב, עיניים בצבע דם מלכותי וגוף ביחס מושלם של 90:60:90 אבל מי סופר.
את השבוע הראשון בילה בחברתן, הן הראו לו את קופנהגן של הצעירים והיפים חגיגות מסיבות פאבים מועדונים, שבוע של שכרון חושים, במהלך השבוע החל גם בארגון המשך הטיול, בקניית כרטיס למעבורת למאלמו וכרטיסים לפסיטבל רוסקלידה, הוא חש שהכל הולך לפי התוכנית ואי אפשר לעצור בעדו.

בשבוע שחלף נוצר קשר אפלטוני בין שלוש הדניות לבינו הוא נהנה מכך ולא ציפה ליותר מזה.
אימייל קצר לאמא שלא תדאג פרידה מהירה עם החלפת פייסבוק וטלפונים והוא יצא לדרך. מקופנהגן מועדו פניו לשבועיים של טבע, פיורדים, אגמים, נחלים, הרים, איים, שקיעות וזריחות, כשבסופן הפיק הגדול, הזוהר הצפוני.
הוא התנייד במעבורות אוטובוסים רכבות בטרמפים ומתוך חסכון כספי תמיד לקח את רכבת הלילה.

הערים הגדולות דמו אחת לשניה, בניינים חדשים לצד מבנים מימי הביניים ככה הוא חשב שיהיו הערים אך הדבר שהכי הפליא אותו היה כמות המסגדים, כאילו חצי האי ערב עבר 8 קווי רוחב הישר לסקנדינביה.
אוסלה גם ענתה לתיאור הזה,לשם הגיע עם שחר ומתחנת הרכבת הלך מספר רחובות עד שמצא בית קפה קטן בו שתה הפוך גדול. המוכר, שתווי פניו של הבחור לא נראו לו מקומיות החל מתעניין במעשיו באזור זה של העיר או של העולם.
הוא סיפר לו שהוא מישראל ובא לטייל בצפון להרגיש קור שהוא לא מכיר לראות מקומות שרק שמע עליהם ולחזור עם חוויות כדי להתחיל בחיים האמיתיים. עוד סיפר לו שהיעד הבא שלו הוא ברגן ומשם לפיורדים.
החנווני התלהב למשמע אוזניו של התייר מישראל ומיד הזמינו לארוחת בוקר על חשבון הבית ובנוסף סיפר לו על חבר שנוסע למחרת לברגן למסע דייג בפיורדים.
קלאס היה בחור גדול.הוא נהג במכונית מנהלים מתפארת הייצור המקומי, וולוו, בבעלות החברה בה עבד ולכן לא כל כך הזיז לו לגמוע קטעי כביש רבים כל כך.
הדרך הייתה נעימה וכללה נופים משתנים ושיחה קולחת באנגלית שלווה על מהות החיים. בדרך קיבל הזמנה להצטרף למשט.

נענתי להזמנה והצטרפתי למסע הדייג עם קלאס אישתו ושני הילדים.
הנורדים אוהבים את הים, זה טבוע אצלם בשורשים, עוד מימי המיתולוגיה הויקינגים היו יורדי ים מקצועיים, כמו שהם אוהבים את הים הם אוהבים גם דגים והרבה, רוב תרבות האוכל שלהם מבוססת על דגים מכל הסוגים אפילו לויתנים למרות החוק האוסר על כך.
הילדים שלהם זוג תאומים בני 12 בן ובת הזכירו לי את שני חבריה של בילבי לא-כלום וענו להגדרת החינוך הנורווגי ששלטו כבר ב3 שפות בלי שום בעיה.
בשבילי המסע היה חוויה מדהימה. ההתעסקות עם גלים ורוחות, עם מצפנים ומכשירי קשר, מפות וחבלים ושינה צפופה החזירו אותי לתקופה בה ניסיתי את מזלי בקורס חובלים היוקרתי של חיל הים הישראלי רק שכאן נהנתי מכל רגע, לא הייתי צריך להוכיח את עצמי לאף אחד, אלא רק להינות מהרוח הקרירה של הים הצפוני. בלילות עגנו במפרצונים הקטנים שלאורך החוף ובימים הפלגנו צפונה. בהפלגה לכל אחד היה תפקיד מוגדר וברגע ששמעו על ניסיוני הרב לדבריהם בימאות, הציבו אותי בגשר, זה המקום ממנו משיטים את הסירה שם ההגה וכלי הניווט.
קלאס היה אחראי על הדייג עצמו, הילדים בזמן שלא שיחקו והשתוללו ניקו את הדגים
ואנה,האם, הכינה אותם.
אני,שעד הצבא לא הסכמתי לטעום אפילו משהו שדומה לדג, ובצבא נאלצתי לחיות על טונות, נהנתי מכל ביס מהאוכל של אנה.כל פעם הכינה אותם בצורה שונה, פעם במחבת פעם בתנור פעם על הגריל ופעם בסיר.
סיפרתי להם על כוונותי להמשך הדרך ואנה שמחה לספר לי שגם אחותה הקטנה נוסעת השנה ללפלנד.
חזרנו לברגן עם חוויות תמונות ומתכונים לדגים. אנה דיברה עם מישל,אחותה, והן סיכמו ללא ידיעתי שנסע יחד ללפלנד.
אכלתי אצלם ארוחת ערב וגם מישל הצטרפה, היא הייתה מבוגרת ממני ב6 שנים בערך אך לא נראתה כך. היה בינינו קליק ושמחתי על השותפה החדשה לטיול.