צל הגורל- פרק י"ז

~פרק י"ז: שיחה עד האמצע~

"עזוב אותי! עכשיו!", צרחה אביגיל.
'טיפש. מי אתה חושב שאתה?!', חשבה אביגיל.
"מצטער. אבל אין לי ברירה אחרת. אם אני עומד לגלות מה קורה פה, זה עומד להיות אתך.", הגיב תום.
"אני אגיד לך מה קורה פה-", אמרה ועצרה את ריצתם בכל כוחה, "אתה משוגע. חשבתי שאתה נחמד, אבל עכשיו אני פשוט לא מבינה את הראש שלך. למה לקחת אותי אתך? הצלתי אותך ואתה חוטף אותי?", אמרה בכעס.
אביגיל הבחינה שבינתיים הקהל יוצא מזירת הקרב, ורץ לעברם.
"מצטער, אני פשוט, סוג של.. מחבב אותך..", אמר בביישנות והחל לרוץ שוב כאשר הוא סוחב אותה אתו.
"מחבב אותי? הא? מחבב אותי? אז חטפת אותי!?", אמרה בכעס תוך כדי שהיא רצה.
היא ראתה שתום מתחיל להתעצבן. מאד.
ידיה החלו להתקרר ולקפוא, היא יידעה שתום עשה זאת מעצבנותו, ורצתה לומר לו להפסיק, אך לא עשתה זו שמא יחזק רמת העינוי. היא פשוט המשיכה לרוץ, ולא אמרה כלום.
בינתיים, הקהל התקרב יותר ויותר, וכאן, אספה אביגיל את כוחה, ואמרה:
"אני מכירה מקום מחבוא שהם לא יימצאו אותנו בו. עקוב אחריי".
היא ראתה שהוא נתן לה לרוץ מקדימה, והיא הובילה אותו ליער, זיהתה את העץ החלול, ונכנסה לתוכו, ואחריה גם תום.
"יש כאן סולם, תעלה בו", הורתה לו.
ואכן היה שם סולם. הם טיפסו בו, עד שהגיעו לצמרת העץ וראשם בצבץ החוצה, כדי לראות אם הקהל עוד שם.
הקהל אכן היה שם, אבל הוא לא רץ לכיוונם, וכך הם איבדו אותם.
"אוקיי בוא נלך", אמר תום והחליש את העינוי הקר לידיה.
עקב החלשת העינוי, אזרה אביגיל כוח כדי לומר לתום: "לא. אנחנו נשארים כאן ומסדרים עניינים. אינך צריך למהר. אף אחד לא יימצא אותנו כאן."
"בסדר. על איזה עניינים את מדברת?", אמר תום.
'הוא טיפש יותר מאיך שהוא נראה..', חשבה אביגיל.
"קודם כל..", התחילה, "עליי ועליך.".
הם התיישבו על הענפים בהנחה שאין בסביבה אף אחד.
"תאמר לי, בלי שקרים, בשיא הכנות, מה אתה חושב עליי. אל תדאג, כל מה שאנחנו אומרים כאן אחד לשני, נשאר אחד אצל השני, אתה מסכים?", שאלה והציעה יד.
"מסכים", אמר ולחץ את ידה, "כבר אמרתי לך, אני.. מחבב אותך.. כלומר, איך אפשר שלא..", אמר.
אביגיל הרגישה שהיא מסמיקה, כיסתה את פרצופה, ואמרה: "יופי, תודה, אבל.. כבר יש לי חבר..".
"נו באמת, רואים שהחברות שלכם.. די.. מאולצת, אם אפשר לומר", אמר בביישנות, ואביגיל התרגזה מאד.
"איך אתה מעז לומר את זה.. שלא נדבר על איך שגמגמת כשראית אותי!!!", אמרה אביגיל, ואז נרגעה, "וואו, כשאני חושבת על זה.. אתה.. צודק.".
עברו כמה שניות של שקט.
"היה נראה כאילו הוא צוחק בלבו, אך אביגיל התעלמה.
"ואם לדבר בכנות, גם, אתה נראה די נחמד..".
"טוב אז מה קורה עכשיו..", אמר.
"אני מניחה ש..", אמרה אביגיל, אך שיחתם נקטעה באמצע בגלל קולות הצעדים של משהו ענק מתקרב.
ואז, ראו הילדים, מחזה מדהים ומחריד בו זמנית:
הם ראו מאות מינוטאורים, דרקונים, מדוזות, שדים, ועוד דברים שלא אמורים להיות קיימים, לפחות לא על פי מה שאביגיל יודעת.
"או- או", אמרה.
***********************************************************************************************

המשך בפרק י"ח!