צל הגורל- פרק י"ט אחרון א'

~פרק י"ט: סיומה של חוויה- חלק א'~

(אני כל כך מצטער שלקח לי זמן להעלות את זה, פשוט זה הפרק שהשקעתי בו הכי הכי הרבה).

'הנשיקה הזו לא הייתה צריכה לקרות.. זה הרס הכל! לא אוכל לקיים את טקס הגשם השחור!', חשבה אביגיל בעוד היא נסחבת על ידי יד ענקית של מינוטאור, ולצידה נוחר תום.
"תום, תום! תתעורר", אמרה בעוד היא מטלטלת אותו, (בנוסף לטלטולים שנגרמים מהליכתו של המינוטאור).
"מ… מ… די, אימא! לא רוצה לקום.. מ… מ..".
'אם אין ברירה אז אין ברירה..', חשבה ונישקה אותו בשפתיו.
לאחר שהפרידה את שפתיה משפתיו הוא התעורר בהתנשפות, "היי! איפה אנחנו?".
"אם אתה חושב שאני יודעת, אז אתה טועה בגדול, אבל בכללי, אנחנו נסחבים על ידי יד ענקית".
"זה מסביר הכל…?!", ענה בציניות.
לבסוף הגיעו לטירה, קצת שונה מטירתה של הנסיכה אביגיל, אבל טירה.
בעוד הם נכנסים דרך השערים, חושבת אביגיל:
'תום, היפרד לשלום, כי אולי זה יומך האחרון..'

***

'הו, יופי, סוף סוף הסורגים נשברו!', חשב מרציוס לוניארו לאחר ששבר את הסורגים בתאו, 'עכשיו אברח, ואנקם בנער'.
הוא החל לרוץ לעבר דלת היציאה, למרות שחיכו לו שם עשרה שומרים משוריינים בעלי חרבות המוכנים לקרב. הוא קפץ, ביצע סלטה משולשת, והנחית את ידו על עורפו של אחד שומרים.
השומר סובב את ראשו, גלגל עיניו מעלה-מטה, מלמל כמה מילים, והתמוטט.
את התשעה הבאים הביס בכך, שאחד-אחד, חטף את נשקיהם, ולאחר מכן, כרת את ראשיהם, רגליהם, ידיהם, כרסם, ולבסוף, עבר דרך דלת היציאה, או ליתר דיוק, דרך החור שבקע בה מלהב החרבות.

***

המינוטאור המזויף שחיכה לתום ואביגיל בטירה, חשב, 'כמה זמן לוקח להם להגיע', ובדיוק באותו רגע, נפתחו שערי הטירה, ונחשו לבד את מי ראה.
"שלום שלום לכם, נעריי, אתם מובלים לשבי ברגע זה", אמר המושתל וקרץ לכמה שניות בעינו הימנית לתום.
הוא הוביל את המינוטאור הסוחב את הנערים אל חדר גדול מאוד, ולאחר שנכנסו, הוא בדק שאין שם אף אחד, לחש: "בעוד שישים דקות בדיוק תצאו מהחלון הזה", אמר והצביע על חלון קטן, "ותיפגשו אותי למטה. בהצלחה.", אמר ועזב את החדר.

***

מרציוס לוניארו המשיך במלאכתו וניסה לברוח מהבניין שבו היה כלוא, עד עכשיו, לפי הערכתו, הרג לפחות חמישים אנשים. לבסוף, מצא את הדלת הראשית של בית הכלא. הוא ייצא.
"סוף סוף, חופשי!", צעק, ורץ לעבר טירה גדולה, הטירה שבה נמצאים שני נערים, שבאחד מהם, הוא צריך לנקום.

***

'איירוס?', תהתה אביגיל כשהבינה שהיא מכירה את הקול שייצא מפיו של המינוטאור.
עשרים וחמש דקות עברו מאז הורה להם לקפוץ מהחלון. רק עוד שלושים וחמש דקות נותרו.

***

'עוד שלושים וחמש דקות מינימום, אני מגיע למנוול הקטן ששכח אותי', חשב מרציוס, 'רק השומרים יעכבו אותי.
הוא שבר את דלתות הטירה ונכנס פנימה. הפעם, הוא היה מוכן. הוא הוציא מכיסו אבקה, ופיזר אותה על הרצפה.
הוא סתם את אפו והחל לחפש חדר שממנו נובעים קולות של נערים. בינתיים, הוא צפה בשומרים מתעטשים ומתמוטטים בו זמנית. זו השפעת האבקה.
תיק תק. תיק תק. תיק תק. עשרים וחמש דקות נותרו.

***

איירוס בדרכו לחצר הטירה, שאם מסתכלים למעלה, רואים את החלון שבו נמצאים הנערים.
כמובן שהוא צריך לעבור הרבה בדיקות, וזה מה שיעביר את הזמן שנותר להם לחכות. ואז, קלט משהו, מוזר, כל השומרים התמוטטו, וגם את האחראי לזה, יריבו לנצח, מרציוס 'טמבל' לוניארו (כפי שקרא לו).
"אתה.. חתיכת-", צעק איירוס, אך מרציוס קטע אותו באמצע:
"חתיכת.. חתיכת מה? חתיכת שזיף? אגס? אני בכלל מתפלא שהאבקה לא משפיעה עליך.. אה, נכון.. אתה חובש את המסיכה הזולה שקונים בשוק הזקנות..".
"לא סתם שמו אותך בכלא, מרציוס. אתה היית העוזר של הצל, ובגדת בו. ניסית לקחת את כל התהילה לעצמך. אבל עצרו אותך בזמן. אני באתי להשלים את עבודתך. אך במקום תהילה- אני אקח את הנסיכה הנער אל המקום שבו מקיימים את טקס הגשם השחור".
וכאילו פקד על העננים, בחוץ, נוצרה סערה. ברקים ורעמים נשמעו. (טכנית, הברקים לא נשמעו).

***

תיק תק. תיק תק. עשרים דקות נותרו.
"תום, היום זה יומך האחרון.. אני לא אמורה לומר לך את זה, אבל.. אתה ראוי לדעת..", אמרה אביגיל בסוג של שמחה.
"מ-מ-מה? למה? אנחנו נצא מפה, והכל יהיה בסדר.. לא? על מה את מדברת?", הגיב בפחד.
"טוב אני אסביר לך. היום זה יום הולדתי החמישה עשר. כל נסיכה, ביום הולדתה החמישה עשר, על פי התקנון של מה-שמו, צריכה לבצע את טקס הגשם השחור. בטקס הזה, צריכים להקריב קרבן, ויש תנאים למי שיכול להיות הקרבן הזה. התנאי הוא- שהקרבן יתאהב בנסיכה, ועל פי הכללים הנסיכה לא אמורה להחזיר לו אהבה, מה שאני הפרתי. בגלל שהפרתי את זה, הטקס הוקדם. הוא היה אמור להיות בחודש הבא..", אמרה וליטפה את שערו, "והוא הוקדם.. להיום.".
"אבל- זה לא אומר שאני הקרבן.. נכון?".
"זה היה אמור להיות ג'ון, אבל, איך אומר זאת.. אתה גנבת את תפקידו..", אמרה בעצב, "אני מצטערת, אך אם לא אבצע את הטקס הזה, אני אמות. זה או אני.. או אתה."

***

תיק תק. תיק תק. שש עשרה דקות נותרו.
"לא אני אקח את הנער.. וארצח אותו.. ואתה- לא תעמוד בדרכי", אמר מרציוס, והנחית מכה על ראש המינוטאור המזויף של איירוס. איירוס התמוטט, אך למזלו זה היה על אחת הספות המפוארות והמקושטות של הטירה. 'ועכשיו.. לנער', חשב מרציוס.
הוא התקדם בטירה, חיפש את החדר של הנער, בדרך רצח כמה אנשים באכזרות, ואז, בסופו של דבר, מצא את החדר.

***

תיק תק. תיק תק. שלוש עשרה דקות נותרו.
מלך ממלכת אוסטריון היה במתח רב לקראת הטקס של בתו שיתקיים לקראת החודש הבא, עד שקיבל את ההודעה: 'הטקס יתרחש היום.'
לאחר הלם רב, הוא שלח הזמנות חדשות, החל לארגן את אולם הטקס, והכל במהירות רבה.
'איפה היא??', חשב. על פי ההודעה, הטקס יתרחש בעוד שעה אחת.
***********************************************************************************************

פרק הבא- האחרון