עדיף ככה -חלק ב'

חלק ב'

"אני חושבת שאני נמשכת לבנות".
"איך הגעת למסקנה הזאת?"ענת,הפסיכולוגית של אמילי שאלה.
"אני התאהבתי במישהי"
"מי זאת?"
"היא עבדה איתי תק',עכשיו היא כבר התגייסה לשנת שירות,אנחנו לא ממש בקשר.."
"אז איך התאהבת בה אם אתן לא בקשר?"
"ראיתי אותה לפני כמה זמן,עם מישהי,היא הלכה איתה יד ביד,נתקפתי קנאה, הבנתי שאני מרגישה אליה משהו חזק, יותר מסתם חברה, שאני מסתכלת עליה בצורה שונה.."
"היא יודעת?אמרת לה?"
"כן,התחלתי לדבר איתה באינטרנט וקבענו להיפגש, אמרתי לה שאני מתגעגעת ושאני רוצה לראות אותה,שאני צריכה לדבר איתה"
"ומה היה ?"
"אמרתי לה שאני נמשכת אליה,היא אמרה לי שהיא לא לסבית, שהיא מצטערת.."
"לא חשבת על האפשרות הזאת? שהיא לא לסבית?"
"לא,אני בקשר עם חברה טובה שלה, היא אמרה לי שהיא הייתה עם בנות ,שהיא ראתה את זה בעיניים שלה ואפילו נתנה לי שם של מישהי שאני מכירה שהן כנראה היו בקשר או משהו בסגנון"
"אז למה היא אמרה את זה?"
"אני לא יודעת,אולי היא פשוט לא רצתה אותי והשתמשה בתירוץ שהיא לא "
"ואיך את עם זה?"
"את לא רואה??"
"מה אני צריכה לראות..?"
"אני שבורה,אני הרוסה, אני מרגישה שהשפלתי את עצמי"
"מה אהבת בה שגרם לך להבין שאת אוהבת אותה יותר מסתם חברה,שזה יותר עמוק?"
"האופי שלה, החזון שלה, הדברים שהיא האמינה בהם, החיוך שלה, ההתנהגות שלה, הדיבור שלה, הצחוק שלה..היא הייתה דמות אידיאלית, אחת כזאת שכולן חברות שלה, שכולם אוהבים"
"ועכשיו?מה את חושבת עליה?"
"לא יודעת,אבל לא אותו דבר,היא ברגע אחד מחקה את כל מה שחשבתי עליה"
"את חושבת שאם היא הייתה אומרת לך שהיא גם נמשכת אליך,שהיא רוצה להיות איתך,זה היה הולך?"
"לא יודעת,אבל היינו מנסות,מקסימום זה לא היה הולך,אבל לפחות הייתי יודעת שניסתי"
"דיברתן מאז?"
"לא,ועדיף שלא נדבר גם"
"למה?"
"אין לי אומץ להסתכל לה בעיניים,אני פשוט אתחיל לבכות כמו ילדה קטנה"
"את צריכה את המרחק ממנה אמילי,את צודקת,אולי עדיף שלא תדברו.אבל מה יהיה איתך הלאה?"
"מה זאת אומרת?נתגבר."
"לא אני מתכוונת,לגבי הנטייה המינית שלך,את חושבת שרק ל..איך קוראים לה?"
"יעל"
"את חושבת שרק ליעל את נמשכת,או שאת נמשכת לבנות בכלל?"
"אני לא יודעת,אבל מאז יעל אני מסתכלת על בנות מאשר בנים, אני כבר לא חושבת עליהם,לא מפנטזת עליהם,לא מכריחה את עצמי להכיר בנים..לדבר איתם"
"היה לך קשר מיני עם בנים?"
"לא,אני נגעלת מזה,תמיד נגעלתי מזה"
"ממה נגעלת?"
"מה*** שלהם"
"למה?מה הגעיל אותך בזה?"
"האגרסיביות הזאת שלהם,ש****בשביליהם זה צורך בסיסי,שהם ימותו בלי זה,שהם צריכים את זה כמו סמים,לא חשוב עם מי,לא חשוב איך ולא חשוב מתי"
"אז את נגעלת מהאופן שבו הם פועלים על מנת להשיג ***"
"כן משהו כזה,אבל גם,המחשבה ש*** שלהם נכנס לי ל****,לא עושה לי מחשבות טובות"
"ועם בנות?את מתארת את עצמך עם בחורה?"
"כן,אני חושבת שכן"
"תראי,כבר נגמר לנו הזמן,אבל אני רק רוצה להגיד לך שאת צריכה ללכת עם הרגשות שלך,אם את מרגישה כרגע שאת נמשכת לבנות,שאת רוצה לנסות,תעשי את זה,ואל תתני לנורמות לעצור אותך,זה בסדר וזה טבעי"
"כן,אני יודעת,גם חשבתי על זה,אם יעל אמרה לי לא,זה לא אומר שאחרות יסרבו ואני רוצה לנסות,אני רוצה לדעת איך זה מרגיש,אני רוצה לדעת מי אני"
"אוקי,אז בהצלחה" ענת חייכה .
"שבוע הבא רגיל?"אמילי שאלה
"כן"
אמילי יצאה מביתה של ענת,היא הרגישה מוטיבציה מסוימת,אפילו שהייתה באובדן זהות,היא ידעה בתוכה שיהיה בסדר,שזה צריך לקרות וטוב שזה קורה.
לאחר מכן היא נסעה לביתה של איה,ככה תמיד הייתה נוהגת אחרי כל פגישה אצל ענת,ללכת לאיה ולספר לה מה היה.

"סיפרתי לה על יעל"
"באמת?הצלחת?"
"כן,פשוט פלטתי את זה,שאני חושבת שאני נמשכת לבנות ואז סיפרתי לה את כל הסיפור על יעל"
"ומה היא אמרה?"
"שזה בסדר,שזה טבעי ושאני באמת צריכה לנסות ובלה בלה בלה,לא חידשה לי כלום,בקיצור."
"אנלא מבינה,למה את הולכת אליה אם את לא צריכה את הטיפול הזה?"
"אין לי ברירה,בגלל הכדורים האלו,אני חייבת טיפול פסיכולוגי כדי שיראו שאנלא מתפגרת או משו,שאני בפוקוס"
"את באמת חושבת שאת צריכה את כל זה?"
"כן,אני חייבת,בשביל עצמי..את יודעת טוב מאוד שאם לא הכדורים האלו,יכול להיות שלא הייתי מדברת איתך עכשיו"
"אבל כולם בדיכאונות,לכולם רע,בכולם פוגעים,לא כולם לוקחים את הכדורים האלו ומתחילים טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים"
"תקשיבי איה,נכון שרק אחרי יעל אני התחלתי בזה,אבל עוד לפני הייתי במצב גרוע,וכל הסיפור עם יעל רק החמיר את זה,זה כבר הגיע למצב שלא היה לילה שלא הייתי בוכה,שלא היה יום שלא הייתי ישנה עד הערב ולא רוצה לקום מהמיטה,והסיפור עם יעל פשוט הדגיש לי כמה שאני חייבת לטפל בעצמי,שאנלא יכולה להמשיך ככה,להרוס את עצמי..ואם אני לא אצליח לבד,אז כן,הכדורים יעזרו לי,ועובדה,הם עוזרים"
"אני מבינה אותך,אני פשוט לא רוצה לאבד אותך,לא רוצה שתשתני לי פתאום בגלל הכימיקלים שאת לוקחת"
"את יודעת טוב מאוד מה זה עושה,את לא תאבדי אותי,אבל את גם לא תראי אותי בוכה יתר"
"זה מה שאת רוצה?לא לבכות יותר?"
"כן,אני בכיתי מספיק בחיים שלי,לא רוצה לבכות יותר,לא רוצה דיכאון יותר.."
"אין לי מה לומר לך,אבל את יודעת שאני פה בשבילך,בלי או עם הבכי ובלי הדיכאון או איתו,את יודעת את זה נכון?"
"ברור,איזה מן שאלה?"
אמילי ואיה היו חברות נפש,למרות כל המרחק וכל הריבים תמיד חזרו להיות חברות טובות,תמיד היו צריכות אחת את השנייה בשביל לדבר,בשביל לפרוק,בשביל הכל.
אמילי חזרה הביתה,השעה הייתה כבר מאוחרת,היא נכנסה לחדרה,והייתה בדרכה למקלחת,רק שאז צלצול הטלפון נשמע
"אמילי..?"
"כן מאמי?מה קרה?"
"איפה את ?"
"אני בבית,מה קרה יפה שלי?"
"רע לי,אני יכולה לבוא אלייך?"
"ברור,בטח,בואי אני מחכה לך"
זאת הייתה נטשה,חברה טובה של אמילי,ובתקופה האחרונה יותר מאיה אפילו.
נטשה ואמילי הכירו לא מזמן,והכימיה בניהן הייתה כ"כ גדולה,הן הרגישו כאילו הן מכירות שנים,הן הבינו אחת את השנייה כמו שאיש מעולם לא הבין,הן עברו דברים כ"כ דומים ונפגעו כ"כ הרבה פעמים מאנשים,הן התאחדו בגלל הכאב,בגלל הצורך להיות נאהבים בעולם הזה,שלא יהיו לבד,שיהיה עם מי לדבר,שיהיה ממי לקבל חיבוק.
"אני שונאת אותו אמילי,אני שונאת אותו כ"כ" נטשה אמרה
"מה הוא עשה?"
"הוא אמר לי שהוא לא פנוי רגשית,שהוא פגוע מהאקסית שלו,שהוא לא מסוגל להיות בקשר עכשיו אבל אם הוא היה יכול ברור שזה היה איתי.."
"אוקי,ומה רע בזה?"
"אתמול גילתי כמה הוא לא פנוי רגשית!!"
"מה?מה היה?"
"ראיתי אותו עם איזה בחורה,התמזמזו כמו לא יודעת מה מאחורי הפויזן,רציתי למות,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,התחלתי לבכות כמו מטורפת,לא יכולתי לעצור את הדמעות,וכ"כ רציתי,אבל זה היה חסר טעם,לא יכולתי להחזיק את עצמי מלא לבכות"
"עם מי היית שם?"
"עם דניאל"
" הוא ראה אותך?"
"לאדעת,לא נראה לי,הוא היה עסוק מדי"
"טאש,אני חושבת שאת צריכה לשכוח ממנו,הוא לא רציני,ואת כן,זה לא ילך,את יודעת את זה,הוא סתם רוצה ל*** ולזרוק,שלא יבלבל לך שהוא לא פנוי רגשית והוא פגוע,אין כזה דבר"
"אבל אני אוהבת אותו אמילי,אני ממש מאוהבת בו,איך עכשיו אני אצליח לשכוח אותו?אנלא רואה איך אני עושה את זה"
"כמו שהצלחת לשכוח את אסף,זה לוקח זמן,אבל זה יקרה"
"אבל את אסף אנלא רואה,אותו כן,כל יום אני רואה אותו"
"אז תתחילי להתעלם ממנו,נכון שזה קשה,אבל פשוט אל תתייחסי אליו"
"אבל הוא חושב שהכל בסדר,הוא בטח יבוא ויגיד לי שלום ואז יראה שאנלא מתייחסת,ואז?מה אני אמורה לומר לו?"
"נועם אתה בן ***,אל תדבר איתי יותר"
"יופי אמילי,נורא בוגר,אנלא יכולה לומר לו את זה."
"למה לא?זה לא נכון?"
"אבל הוא לא יבין כלום"
"מה אכפת לך מה הוא יבין או מה הוא לא יבין,בעיות שלו"
"טוב,לא יודעת,יכול להיות שאת צודקת"
"תנסי,תראי מה יהיה"
"נמאס לי כבר להתאהב בכל הדפוקים האלו,למה אנלא יכולה להתאהב במישהו נורמלי?"
"אם הייתה לי תשובה,כבר ממזמן הייתי אומרת לך,אבל זה ככה,מסובך"
"כן אה?טוב,אני נראה לי יזוז הביתה,אני צריכה לקום מחר מוקדם,מזה תודה אהובה שלי,הייתי צריכה אותך"
"אין על מה,בכל זמן שתרצי"

הצטערתי בשביל נטשה,ידעתי שזה לא מגיע לה.
נטשה אכלה הרבה חרא בחיים שלה,והגיע הזמן כבר שהיא תקבל משהו טוב,משהו שיגרום לה להיות מאושרת,
שיגרום לה לקום עם חיוך כל בוקר ולישון עם חיוך כל לילה.
אך המצב לא היה שונה אצלי,גם אני הרבה זמן לא קמתי וישנתי עם חיוך.
למחרת היה יום שישי,בערב,כמעט כמו כל יום שישי,הייתי בפויזן.
ישבתי ליד דניאל,שאותה הכרתי לא מזמן.
דניאל הייתה קשה להסברה,מצד אחד סגורה,מצד שני פתוחה,לפעמים אדישה,לפעמים רגישה,לא היה ברור מהן תכונות האופי שלה,היא הייתה משנה אותן בהתאם למצב הנתון.
דניאל הצהירה על עצמה כדו מינית,שסיפרתי לה שאני נמשכת ליעל,שאותה הכירה גם היא,היא הזדהתה איתי ותמכה בי ללכת ולדבר איתה,היא סיפרה לי על דברים שהיו לה עם בנות,איך זה מרגיש,איך זה עובד.
מההכרות שלי איתה,הבנתי שעם כל הכבוד להצהרות שלה,היא נמשכת 98% לבנות ואולי 2% לבנים.
היא בכלל לא דיברה על בנים,היא לא התיימרה להכיר אותם וגם כשהתחילו איתה אמרה להם ישר "אני לסבית" או שפשוט לא התייחסה לחיזורים שלהם.
לדניאל היו רגשות לנטשה,רגשות חזקים אפילו,אנלא יודעת אם לקרוא לזה "אהבה",אבל היה ברור שדניאל מאוהבת בה.
היא הייתה כשפוטה שלה,כמה שיותר איתה,כמה שיותר קרוב אליה,כמה שיותר להרגיש אותה,לחבק אותה,לדבר איתה,לשמוע אותה.
נטשה ידעה על הרגשות העזים של דניאל כלפיה,אבל הבהירה לה שזה לא ייקרה,בגלל שהיא מאוהבת בנועם.
נועם היה מישהו שהכירה בפויזן,הוא היה ממזר לא קטן,שיחק בה כמו בובה על חוט,מתי שהתאים לו,היה איתה,מתי שלא,היה עם מישהי אחרת.הוא מכר לה סיפורים שהוא לא יכול להיות בקשר בגלל חברתו לשעבר שהוא פגוע ממנה קשות ומאז מסרב להתאהב מחדש ולפתח מערכת יחסים עם מישהי,אבל היה ברור שזה סיפור מצוץ מהאצבע,הוא היה מבטיח לבנות קשרים אך מעולם לא בנה אותם או עשה משהו למען כך,או אפילו הראה רצון,הוא פשוט הבין שזאת הדרך המהירה למיטה,למכור להן שקרים,לשחק בהן.
נטשה התאהבה בו מהר מדי,והיה לה קשה להוציא אותו מהראש או להכניס לראשה שהם לא יהיו ביחד,שהוא לא רואה אותה בעין הזאת,שהוא רוצה רק לנצל אותה,לשכב איתה.
היא רצתה לשכוח אותו,וכל פעם שגילתה שהיה עם מישהי אחרת ישר קיללה אותו ונשבעה שיותר לא תדבר איתו,שזה נגמר,אבל אחרי כמה ימים מסתבר שראתה אותו,שדיברו,שהכל כרגיל,כאילו לא קרה כלום,וכשהייתי שואלת מדוע היא פועלת כך,ישר הייתה עונה "טוב לי עם זה,אולי דרך הידידות שלי איתו הוא יראה אותי באור שונה ויבין כמה שאנחנו צריכים להיות ביחד..",אבל היא לא לקחה בחשבון את כמות הפגיעות שהיא הולכת לספוג ממנו,העיקר להישאר קרובה אליו,לא משנה איך ולמה.
דניאל שנאה אותו,היא לא יכלה לסבול את זה שהוא פוגע בה,שהוא משחק בה.
היא הייתה נפגעת איתה,בוכה איתה.
היה נדמה שנטשה נהנתה מהמצב,מהרגשות של דניאל אליה זאת אומרת.
זה העלה לה את הביטחון שגם בנות רוצות אותה,זה נתן לה רגשה של מישהי נאהבת,שכולם רוצים.
נטשה הייתה כזאת,היא רצתה להיות נאהבת סביב כל האנשים.
בנים,בנות,מה שבא ליד.תמיד היא הייתה מתפארת בכמות הידידים שיש לה,וכמה שהיא פתוחה איתם,שהיא מדברת איתם על הכל,שהם מדברים איתה על הכל.
ובחזרה ליום שישי;היינו בפויזן, כמו כל יום שישי בערך,זה היה המקום הקבוע ולא החלפנו אותו בשום פאב אחר שבעולם.
גם כשהיינו הולכות לפאב אחר,היינו מוצאות את עצמנו אחרי כמה שעות ספורות יושבות על בירה בפויזן.
התמכרנו למקום,לאווירה,לאנשים.
כבר היה אמצע הלילה,המקום התמלא באנשים המוכרים והקבועים של המקום.
היינו כמו משפחה קטנה,כולם מכירים את כולם.
דניאל הייתה די חדשה בפויזן,לא הכירה את כולם,אך מיד התחברה למקום.
בין שיר לשיר התחלף הסגנון למוזיקה ישראלית,אנשים התחילו לרקוד,לעלות על הבר.
לפתע דניאל הצביעה על מישהי ושאלה אותי
"זאת לא יעל שם?"
הסתכלתי על הבחורה שדניאל הצביעה,הכרתי אותה,זאת לא הייתה יעל.
"לא,קוראים לה אלינור" אמרתי לדניאל.
"מאיפה את מכירה אותה?"דניאל שאלה
הסתכלתי על הבחורה שוב,מעבירה בראשי את המידע שאני יודעת עליה,אך הדבר היחידי שיצא מפי היה
"תתרחקי ממנה,תקשיבי לי"
"למה?"דניאל שאלה במבט לא מובן
"היא..עזבי,תתרחקי ממנה,שמעי לי"
דניאל לא הבינה,היא הסתכלה על אלינור,רוקדת,שרה,הסתכלה על הסחבות שהיא שמה על גופה,לא הבינה מה יש להתרחק ממנה,היא ניסתה להבין אך לא הצליחה.
"נו אמילי,תגידי לי למה,אני רוצה לדעת!"
"היא הייתה עם חברה שלי,היא מתוסבכת,לא יודעת מה הסיפור שלה"
"מה?עם מי היא הייתה?"
"את לא מכירה אותה,זאת מישהי סטרייטית לחלוטין שהכירה את אלינור מהעבר כנראה,כשהיא ראתה אותה בפויזן הן התחילו לדבר ונפתח קשר בין השניים שכנראה הפך לרומנטי"
"אבל החברה שלך,היא לא לסבית,איך זה הגיוני?"
"תסכלי עליה דניאל,היא משגעת פה את כל הבנות,סטרייטיות,לסביות,יש בה משו מיוחד"
"כן,צודקת,רגע ומה היה עם החברה שלך?"
"סתם,הן היו בקשר כמה שבועות,ואז אלינור אמרה לה שהיא מעדיפה להפסיק את זה,היא אמרה לה שהיא כבר בתוך זה,שעדיף שהיא לא תיכנס לזה,שהיא רוצה למנוע את זה ממנה"
"מה?להיכנס למה?"דניאל שאלה
"לכל העניין של להיות לסבית,או משהו כזה"
"מה העניין בזה?זה הזהות של הבנאדם"
"כן,אבל היא לא רואה את זה כמו בנות אחרות,בשבילה זה דבר רע,שהיא לא מתגאה בו"
"היא בארון ?"
"היא מתכחשת,היא מצד אחד כן ומצד אחד לא"
"וואי,מסובכת אה?"
"כן,אמרתי לך"
"היא מכירה אותך?היא יודעת מי את??"
"לא,לא דיברנו אף פעם,אבל אם להגיד לך את האמת,בתק' שהיא הייתה עם חברה שלי,אני אפילו קינאתי,והייתי סטרייטית אז,הייתי עם גיא.."
"ואי..מסוכנת האלינור הזאת ,אה?"
"כן,חבל להיכנס איתה לקשר,לא יוצאים מזה"
"היא מדהימה אבל,את לא יכולה להכחיש!" דניאל אמרה
"כן,היא יפיפייה,אין מה לומר,אבל יופי זה לא הכל..את יודעת."
דניאל עשתה פרצוף מסכים והמשיכה להסתכל עלייה ללא הרף.
היא באמת הייתה מדהימה,היה בה משהו שאין לאף אחד.
הערב המשיך כרגיל,רק שמאז התחלתי להסתכל על אלינור יותר מאשר פעמים קודמות.
חשבתי לעצמי,שאולי אני צריכה לעשות משהו בעניין,לפתח איתה קשר,להתחיל לדבר איתה,אולי יצא מזה משהו.
אבל זה היה נראה כ"כ קשה,לדבר איתה,היא הייתה טיפוס סגור,אני בספק אם לחברות שלה הייתה מספרת משהו.
אבל התחושה הייתה שאין לי מה להפסיד,מה כבר רע בלהכיר אנשים חדשים?
החלטתי שבפעם הבאה שאני אראה אותה אני אתחיל איתה בשיחה,מה שיהיה יהיה,הגעתי למסקנה בשלב מסוים בחיי שאם לא לוקחים סיכונים,לא מגיעים לכלום,אבל המסקנה שנבעה מכך היא שתמיד שאני לוקחת סיכונים לא יוצא לי מזה כלום,רק כישלונות.אבל הייתה לי הרגשה טובה לגבי העניין,אולי אחרי יעל שדחתה אותי,אלינור לא.
מאז כל הסיפור עם יעל,לא ראיתי אותה,לא דיברתי איתה.
פחדתי,פחדתי מהרגע הזה שבו אני אראה אותה אחרי כל מה שקרה,והרגע הזה הגיע מוקדם מדי,לצערי הרב.
זה היה יום רביעי,בדיוק הייתי במשמרת.
עבדתי במסעדת מזון מהיר שנמצאה בתוך הקניון.
באותו יום התקיים בקניון יום התרמת דם לאיזה ילדה חולת סרטן,היו מלא אנשים,מלא באו לתרום לילדה המסכנה,היא אולי הייתה בת 6 ובמצב כמעט סופני.
בין הזמנה להזמנה שלקחתי פתאום קלטתי אותה,את יעל,נשענת שמה על העמוד שהיה מולי,היה נראה כאילו נעמדה שם רגעים ארוכים,הסתכלה עליי.
קפאתי,עמדתי במקום,לא יכולתי לזוז,הדבר היחידי שראיתי במוחי הוא המבט שהיא הביעה כשאמרתי לה שאני נמשכת אליה,המבט הזה שלה לא יצא לי מהראש.היא חייכה אליי חיוך רחב,כאילו לא קרה כלום,היא הראתה לי את ידה ואמרה בקול רם "תראי תרמתי".
הסתכלתי עליה בחיוך צבוע,בפנים רציתי למות,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בטח שהיא תתרום,מתאים לה,לעזור לכל העולם,תמיד הייתה כזאת.
היא ראתה שלא התלהבתי מלראות אותה,היא הבינה בעצמה ופשוט הלכה לומר שלום לשאר הקופאיות שהכירה.
היא נשארה לעמוד בקופה של אנה,חברה שלי,ותוך כדי שהיא מחכה בתור,היא לא הורידה ממני את העיניים,הסתכלה לאיפה אני הולכת,מה אני עושה,לא יכולתי לסבול את זה,לא יכולתי לראות אותה.
הלכתי מאחורי המסעדה,התחלתי לבכות,הכל פתאום חזר אלי,כל הכאב,כל הדחייה שלה,המבט שלה,רק לשמוע את הקול שלה שוב כ"כ צרם בי שלא יכולתי לסבול את זה.אף אחד לא שמע את הבכי שלי בגלל שהיה רעש,היה לחץ.
נשארתי מאחור וחיכיתי עד שהיא תלך משם,לא רציתי לראות אותה יותר,אך המנהלת שלי כבר התחילה לצעוק שאני אחזור לקחת הזמנות ולא הייתה לי ברירה,חזרתי.
היא עוד הייתה שמה,עמדה באותו מקום,חיכתה לרוטב הזה שתמיד הייתה קונה במיוחד,היא הייתה מכורה אליו,גמאני הייתי מכורה אליו בעקבותיה,תמיד היינו לוקחות אותו ואוכלות אותו ככה,בלי כלום,עם הידיים.
ביקשתי מהמנהלת שלי לצאת,היא ראתה שמשהו לא בסדר,היא הקציבה לי 10 דק'.
נכנסתי לחדר צוות וראיתי 2 שיחות שלא נענו מאיתי,חברה שלי.
התקשרתי אליה ומסתבר שהיא הייתה בקניון עם בת דודה שלה,אמרתי לה שיעל פה,שראיתי אותה,היא ידעה מכל הסיפור,אמרתי לה שתפגוש אותי בפינת עישון,שהוציאו אותי להפסקה.
הלכתי מהר לפינת עישון,מתפללת לא לראות אותה,מתפללת שהיא לא תראה אותי.
הגעתי לפינת עישון,היא אומנם ישבה בסביבה,אבל לא היה נראה שראתה אותי,היא הייתה עסוקה בלצחוק ולדבר עם חברות שלה ועוד כמה אנשים לא מוכרים.
איתי באה לשבת איתי,אמרתי לה שהיא פה,סיפרתי לה מה שהיה,אמרתי לה איפה היא יושבת כי היא מעולם לא ראתה אותה.לפתע ראיתי אותה קמה מהשולחן והולכת לפנות את המגש,הורדתי את פני,שלא תראה אותי,שלא תקלוט אותי,אבל היה מאוחר מדי,היא ראתה,היא באה לכיוון שלי.
"היא באה,שיט!!שיט!!" אמרתי לאיתי.
יעל נכנסה לפינת עישון,תוך כדי הוציאה את הקופסא שלה ואמרה בחיוך "שלום"
היא ישבה לידי,התרחקתי מעט,לא יכולתי לסבול את זה שהיא יושבת לידי,שאנחנו קרובות אחת לשנייה.
"מה קורה?"היא שאלה
"בסדר" עניתי באדישות
"איתך?"המשכתי
"הכל טוב"
"חתמתי ויתור היום" היא אמרה
"ויתור על מה?"שאלתי,למרות שידעתי את התשובה
"ויתור על השנת שירות,אמרתי לך שאני עוזבת"
"לא,לא אמרת לי"
"טוב,אז עכשיו את יודעת"
"למה חתמת?"
"לא היה לי שם טוב"
"ומה עכשיו?"
"אני מתגייסת באפריל,אני אעבוד עד אז,או סתם יתבטל"
"אה,טוב."
"מה איתך?מה הדיכי?" היא לפתע שאלה
"כלום" הסתכלתי עליה.
איך היא מעיזה לשאול,חשבתי לעצמי,כאילו שהיא לא יודעת,מה היא חושבת לעצמה?שהכל בסדר עכשיו?
ששכחתי?שלא כואב לי?לא הבנתי אותה,רציתי לברוח משמה.
"את בהפסקת סיגריה??"
"כן,ולמעשה אני חייבת לחזור" עניתי.
קמתי מהשולחן ואיתי כמה אחרי,יצאנו מפינת העישון ואני הלכתי בחזרה למסעדה,לא אמרתי לה שלום,פשוט הלכתי משמה.
כשחזרתי ראיתי את דניאל בסניף,היא באה לרשום משמרות.
"היא הייתה פה"
"מי?"שאלה דניאל
"יעל"
"מה??"
"כן,עכשיו ראיתי אותה"
"דיברתן?"
"כן,לא משהו רציני אבל,לא ממש התייחסתי אליה בנחמדות"
"אוקיי.וואי.זה היה מהר"
"כן,אני יודעת"
"בכית??"
"רואים?"
"קצת"
"טוב,לא נורא,אני חוזרת לעבוד,נדבר "
דניאל חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה,היא לחשה לי שיהיה בסדר.
חזרתי הביתה אחרי המשמרת והדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להיכנס למיטה ולשכוח,לשכוח מכל היום הזה,למחוק אותו מראשי,למחוק את יעל מהראש שלי.
והאמת,אחרי תקופה מסוימת באמת הפסקתי לחשוב על יעל,לחשוב על כל מה שהיה,הפסקתי כבר לבכות,וחלק מכך היה בגלל הכדורים שהתחלתי לקחת,נגד דיכאון.
מיום ליום תכננתי את הרגע שבו אלך ואדבר עם אלינור,לא יכולתי לחכות ליום שישי,רציתי שהוא יגיע,זאת הייתה בשבילי התחלה חדשה,לעבור הלאה,לשכוח מיעל,זה מה שרציתי.
יום שישי הגיע,היום המיוחל,כ"כ רציתי שכבר יגיע הערב,שאני אראה אותה,שאני אשמע אותה.
תכננתי לשחק אותה ראש קטן וכאילו לבוא לשאול אותה "איך יודעים אם את לסבית?" או משהו בסגנון,וגם דרך זה לבדוק אם היא כבר סגורה על עצמה או שהיא עדיין בהתלבטויות.
הלכתי לפויזן עם דניאל ונטשה,ישבנו על הבר,חיכיתי לרגע שבו היא תיכנס.
עד שהיא הגיעה דיברתי עם תומר,ידיד שלי,סיפרתי לו על אלינור,מסתבר שהוא מכיר אותה,ולהפתעתי הרבה הוא אמר לי שכדאי לא לדבר איתה,שהיא מתוסבכת מעל הראש,שלא יצא לי מזה כלום,גם אם אלינור תרצה משהו איתי,היא תפחד לעשות זאת.אך אני,עם כל הכבוד שיש לי לתומר,העדפתי להבליג מהעצה שלו,כי הרגשתי שאני מוכרחה לעשות זאת,שאין לי מה להפסיד,ומשיחה אחת קטנה אי אפשר להבין שאני רוצה אותה,אני רק מציגה את עצמי,נותנת לה רקע מי אני,זה הכל.
בתוך כל המחשבות האלו דניאל פתום כיווצה את ידי ואמרה לי "היא פה!!היא פה!!"
הסתכלת שמאלה והנה היא,עומדת שמה,עם הידיים בכיסים,אך פתאום היא יצאה החוצה,דניאל יצאה אחריה כדי לראות מה קורה וכשחזרה אמרה לי שהיא הלכה.הרגשתי החמצה,רציתי לדבר איתה,רציתי להיות איתה לבד לכמה דק',לבחון את העניין,אבל כנראה זה היה סימן שאני לא אמורה לדבר איתה.
לאחר כמה זמן התיישבתי ליד טליה,שאותה החשבתי כבנאדם שאפשר לדבר איתו על הכל,אהבתי אותה,את טליה,היא הייתה מדהימה,והדעה שלה הייתה כ"כ אובייקטיבית,סיפרתי לה את כל הסיפור,על יעל,היא אמרה לי שהיא מצטערת בשבילי,אבל טוב שאני שוכחת אותה,שאני ממשיכה הלאה.
לאחר מכן סיפרתי לה שהסיבה שאני מתחילה לשכוח ממנה היא אלינור,טליה עשתה פרצוף מוזר ואמרה
"אלי??אלינור??"
"כן.." אמרתי
"את בטוחה שהיא בקטע??"
"כן,לא ידעת??"
"לא,זאת אומרת,היא אף פעם לא אמרה שומדבר או הצהירה על עצמה שהיא לסבית"
"בסדר,גמאני לא אמרתי שאני לסבית לכל העולם,מי שיודע יודע"
"כן,אבל מוזר שאף פעם היא לא דיברה איתי על זה"
"למה?היא מדברת איתך?היא פתוחה איתך?"
"האמת שלפעמים,תלוי מתי,אבל אמילי,אנלא כ"כ בטוחה בזה מההיכרות שלי איתה,לא הייתי מסתמכת על זה,את צריכה לברר את זה לעומק"
"וזה מה שאני רציתי לעשות היום,אבל היא הלכה"
"היא לא הרגישה טוב" טליה אמרה
"אה,הבנתי"
"לא נורא בובה,פעם הבאה"
טליה חייכה אליי,קמתי מהכיסא ועברתי לשבת בחזרה ליד דניאל.
נטשה גם ישבה איתנו,אך היא לא ידעה מכל העניין עם אלינור,זה לא שרציתי להסתיר זאת ממנה,פשוט לא יצא לנו לדבר על זה,בגלל כל העניין עם נועם,הוא יותר מדיי העסיק את מוחה במחשבות עליו.
"היא חזרה!!היא חזרה!!" אמרתי לדניאל.
דניאל הסתכלה עלייה וחייכה אליי,נתנה לי חיבוק ואמרה לי
"יאללה,לכי כבר!!לפני שהיא תלך שוב"
קמתי מהכיסא,אלינור בדיוק עמדה מאחורי,זה היה מושלם.
נופפתי בידיי וחייכתי אליה.
היא הסתכלה עליי,לא הבינה מה אני רוצה ממנה,אך אמרה "היי" בחזרה וחייכה חיוך גדול.
התקרבתי אליה ואמרתי,
"אני יכולה לשאול אותך משהו?"
אלינור חייכה והנהנה בראשה.
"אבל לא פה,בואי החוצה"
יצאנו החוצה,הלכנו מאחורי המבנה,עד שהגענו לשם הסתכלתי עליה ואמרתי לה
"את בטח לא מבינה מה אני רוצה מהחיים שלך,אה?"
אלינור צחקה והשיבה "כן,סוג של.."
"את יודעת מי אני,לא??"
אלינור הסתכלה,ניסתה לראות אולי באמת היא מכירה אותי,
"לא" היא השיבה
"אני חברה של ליאן"
"של ליאן??"אלינור התפעלה
"כן" עניתי בחיוב
"תראי," המשכתי
"אני יודעת עליכן,אבל לא באתי לשאול אותך על זה,ממש לא,אני יודעת שזה לא ענייני"
"איך את יודעת??"
"היא סיפרה לי"
"היא סיפרה לך ?" אלינור חזרה על תשובתי,הייתה מופתעת
"כן,באותו הלילה היא הייתה נורא מבוהלת,לא הבנתי מה עובר עליה,היא לא רצתה לדבר,רק שתקה,הרגעתי אותה,אמרתי לה שהיא חייבת לספר,ואז היא סיפרה לי,ואמרתי לה שהיא לא צריכה להיבהל מזה,שתזרום,מה כבר יכול להיות"
"אה,הבנתי"
"תראי,אנלא יודעת מה היה בניכן,אני גם מעדיפה לא לדעת,אבל אני חושבת שלקחתן את זה קיצוני מדי,אנלא מבינה למה אתן לא מדברות"
"אני מעדיפה לא לדבר איתה,שלא תפתח ציפיות"
"תקשיבי,לא נראה לי שהיא הולכת לפתח ציפיות לגבייך,לפחות לא בזמן הקרוב,יש לה חבר"
"אה,טוב,שיהיה לה בכיף"
זה היה שקוף שהיא מקנאה באותו הרגע.
"היא באה לפה היום?את יודעת?" היא המשיכה
"יש מצב,היא אמורה לבוא"
"היא סתם ילדה קטנה" היא אמרה
"זאת הייתה טעות" היא הוסיפה לומר
הסתכלתי עליה,לא הבנתי למה אנחנו מדברות על ליאן,זאת ממש לא הייתה מטרת השיחה שלי.
הייתי צריכה איכשהו לחזור למטרת השיחה,אך היופי שלה,החיוך שלה,סנוור אותי מלהיות בפוקוס ולחזור למטרתי האמיתית,הסתכלתי עליה,הסתכלתי עליה כ"כ הרבה,נפעמתי מהיופי שלה,כמה שהיא יפה,קולה החלש,העיניים שלה,הברק שלהן,היא מדהימה.
"וואי,אם היא תדע שאני מדברת איתך עכשיו" צחקתי
"אז מה?" אלינור ענתה
"לאדעת,מעדיפה לא לחשוב על זה,את יודעת,מה של ליאן,של ליאן,אסור לגעת"
"אני לא שלה!" אלינור אמרה
"נכון,אבל היית איתה פעם,אז את תקפה תחת החוק"
אלינור צחקה,אבל אני בתוכי ידעתי כמה שזה נכון,ידעתי שאם יהיה לי משהו עם אלינור ליאן לא תקבל את זה בשמחה,אבל לא היה אכפת לי,זה היה שווה את זה,היא הייתה שווה את זה.
"היה לי גם משהו דומה,לפני כמה זמן" אמרתי
"עם ליאן??" אלינור נבהלה
"לא,לא,עם מישהי אחרת"
"אה,אוקיי"
"עבדנו ביחד ודיי התחלתי לפתח אליה רגשות,וזאת פעם ראשונה שאני נמשכת למישהי,מפה לשם דיברתי איתה וסיפרתי לה הכל אבל היא אמרה לי שהיא לא בקטע של בנות,וזה ברור שהיא משקרת,אני יודעת שהיא הייתה עם בנות,אפילו בנות שאני מכירה,בכל מקרה,מאז אני מסתכלת על בנות וכבר לא בא לי על בנים,הם מגעילים אותי,ואנלא יודעת.."
"מה את לא יודעת?"אלינור שאלה..
"איך יודעים אם את…."
"אם את מה?"
"אם את…"
"מה?"
"לסבית.."
אלינור שתקה,היא הפנתה את גבה והלכה טיפה אחורה,כאילו מנסה לחשוב בשבילי על תשובה הגיונית שתסביר לי.
אבל הדבר היחידי שהיא אמרה היה
"מרגישים" ותוך כדי חייכה אלי.
התשובה שלה לא הסבירה לי כלום.אבל עשיתי את עצמי כמבינה.
"אבל מי תסתכל עלי?אני נראית לך לסבית?תראי אותי,אני כולי עם שמלות,עקבים"
אלינור צחקה,ותוך כדי הסתכלה עליי כדי לאמת את הפרטים,הסתכלה על השמלה שלי,על המחשוף שלי,על הרגליים,על העקבים.

"אל תחפשי את זה,זה יבוא לך לבד"
"כן אה.." אמרתי
"טוב,אני חפרתי לך מספיק,נראה לי נעוף מפה"
אלינור צחקה והראתה לי הסכמה מסוימת,לא הרגשתי נעים באותו רגע,אבל לא היה אכפת לי.
"ד"א,אני אלינור" היא אמרה
"כן,אני יודעת" חייכתי אליה.
נכנסתי פנימה,היא הסתכלה עלי,אני עליה,לא הפסקנו להסתכל,אבל התעלמנו אחת מהשנייה,אני חזרתי למקום שלי,היא למקום שלה,כאילו לא היה כלום.
עברו כמה שבועות,לא ראיתי את אלינור בגלל שהיא הייתה בצבא,היא הייתה חוזרת פעם בשבועיים,כלומר,הייתי רואה אותה שישי כן שישי לא ,אך כל הזמן לא הפסקתי לחשוב עליה,להיזכר בה,בשיחה שהייתה לנו,הייתי סופרת את הימים ומחכה לשישי הזה שלפי השיעורים שלי היא אמורה לבוא לפויזן.
והשישי הזה הגיע,השישי הראשון אחרי השיחה שלנו,אחרי ההכרות המוזרה שהייתה לנו.
לא ידעתי למה לצפות,אם נדבר,או אולי לא,לא ידעתי מה יהיה,אבל באתי,לא רציתי להפסיד,לא רציתי לחיות בהרגשה שהיא הייתה שם והחמצתי אותה.
התלבשתי די זרוק,הייתי אומרת,לא במטרה להיות כמוה,אלא במטרה להראות לה את הצד האחר שלי,שאני לא רק איזה ליידי שלובשת שמלות ועקבים,שיש בי גם את הצד הזרוק יותר,שלפעמים אני מתחברת לגבריות שבי,היא אומנם הייתה מועטה,אבל רציתי להראות לה שיש בי גם צדדים אחרים,שאני טיפוס מפתיע,שאני מגוונת,לא יודעת למה,הרגשתי שאולי זה מה שעושה לה את זה,ככה ליאן הייתה,ואם לליאן היא נמשכה,אולי ככה גם היא תימשך אליי.
ואכן,צדקתי,היא באה.
ראיתי אותה נכנסת,כמה היא מאירה את המקום רק בנוכחות שלה,זה משהו שקשה לתאר במילים.
הסתכלתי עליה,לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים,מדהימה אחת,יפה אחת,כמה יופי בבנאדם אחד.
היא הורידה את הז'קט שלה ונשארה עם חולצה קצרה,זה היה אמצע פבואר אם אני לא טועה,ורק היא הייתה עם חולצה קצרה.היא הסתכלה עליי,ראתה שאני פה,היא נתנה לי מבט מוזר,כאילו לא הייתה בטוחה אם זאת אני,היא ניסתה לחפש מישהי עם שמלה ועקבים וראתה אותה,רק עם אולסטאר,ג'ינס,חולצה פשוטה ובקושי ללא איפור .
לא ידעתי מה לעשות,אם לגשת אליה ולומר לה שלום או לחכות שהיא תבוא,ואם היא בכלל תבוא,ואולי היא לא זוכרת,כי בכל מקרה עברו שבועיים מאז ואולי יותר,לא היה לי מושג מה הצעד הבא,נטשה אמרה לי לא לומר לה שלום,לחכות שהיא תבוא,ככה אני אדע אם היא מעוניינת,כי "מי שמעוניין בך ואת פתחת איתו שיחה לראשונה,הוא זה שאמור להמשיך את השיחה השנייה,ועצם זה שהוא ממשיך לדבר איתך זה סימן שהוא מעוניין."הקשבתי לנטשה,הדברים שהיא אמרה נשמעו כה הגיוניים שלא יכולתי לסרב לעצתה.
אז לא אמרתי לה לבסוף שלום,וגם היא לא אמרה לי,היה אפילו איזה רגע שפתחתי את הדלת והיא באה להיכנס,היינו אחת בתוך השנייה,אני חייכתי אליה כמו איזה טיפשה והיא פשוט התעלמה,היו רגעים שעמדנו אחת ליד השנייה,רקדנו אחת ליד השנייה,אבל כלום,רק מבטים.
המבטים האלו נמשכו כמה חודשים טובים,הייתי עסוקה בלחפש לי מישהי אחרת,לשכוח ממנה,לא כי היא לא רצתה אותי,פשוט כי לא ידעתי איך אני אמורה לגשת לדבר איתה,היא הייתה כ"כ מוזרה.
אבל אחרי הכל הגעתי למסקנה,שלא משנה מי אני אכיר,אני עדיין אחשוב עליה,היא נכנסה ללב שלי,למחשבות שלי והיא לא יוצאת משם.
החלטתי שצריך לשנות את התוכנית,אם בדיבורים אי אפשר,אולי היא תבין דרך מעשים.
אני יודעת שזה לא נשמע טוב,אבל באמת ובתמים חשבתי לעצמי שאם אני פשוט אבוא ואנשק אותה היא תבין הכל בלי הסבר ובלי תירוצים,אם אני אבוא ופשוט יהיה הכי אמיתית,אולי ככה היא תבין,בלי שיחות מיותרות ובלי נושאים לא קשורים.
חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה,שזה קטן עלי,מה כבר יכול להיות מסובך בלקחת מישהי הצידה ולנשק אותה?
זה לא מסובך,אבל כשזה מגיע לאלינור,זה הכי מסובך שיש.
אבל לבסוף אזרתי אומץ ועשיתי את זה.
זה היה ביום שישי,ב-4 לפנות בוקר,כולם כבר היו מיואשים,לא אמרו לי ללכת ולדבר איתה,כבר היה נמאס להם לנסות,כי כל פעם הייתי נכנסת ויוצאת בלי אלינור ובלי משו שקרוב לאלינור,ושאלינור יצאה החוצה לא יכולתי אפילו להגות את השם שלה ולקרוא לה,נתקפתי בפחד,לא הייתי מסוגלת להוציא קול,מילה,כלום.
אבל אז,אחרי כמה זמן שפשוט לא דיברו איתי על זה,קמתי מהשולחן בחוץ,נכנסתי לתוך הבר,חיפשתי אותה במקום שבו ישבה ופתאום ראיתי אותה עומדת קרוב אלי,נגעתי בה בכתף,היא הסתכלה אלי,בדיוק דיברה עם חברה שלה,עשיתי לה סימן שתבוא החוצה,היא כתגובה עשתה סימן עם היד של "רגע".
יצאתי החוצה,דניאל איה ואדם לא הבינו מה מתרחש,למה אני הולכת לבד מאחורי הפויזן,ואז אלינור יצאה,הם היו בהלם,לא האמינו שאני הולכת לעשות זאת,שאני הולכת לנשק אותה או לפחות לנסות.
נטשה לא הייתה שם,היא הייתה בתוך הבר,היא לא עודדה את מה שאני הולכת לעשות,היא לא תמכה בי,זאת גם הסיבה שלקח לי הרבה זמן לעשות את זה,בכל פעם שבאתי לדבר עם אלינור מילותיה של נטשה נשמעו במוחי,לטענתה אני רק אפגע,לדעתה זה מטומטם ללכת ולנשק מישהי סתם ככה,היא כ"כ דיברה על זה בכעס,כאילו זה הולך לפגוע בה,לא הבנתי מה הבעיה שלה,למה היא כ"כ לא מעודדת את העניין,אבל לבסוף הקשבתי לדניאל ואיה שאמרו לי ללכת לעשות זאת.
"מה קורה?" שאלתי אותה
"הכל טוב,מה איתך?"
"נחמד" אמרתי לה
"את זוכרת אותי?"המשכתי
היא הסתכלה עלי,כמו באותה הפעם שאמרתי לה שהיא אמורה לדעת מי אני,שאני חברה של ליאן,
אך הפעם הבנתי שזה משחק,לא הגיוני שהיא לא זוכרת אותי,לא זוכרת את שמי אפילו
"אממ,כן,אני זוכרת,נראה לי "
"אמילי" אמרתי לה
"נכון,אמילי,אני זוכרת אותך,ברור"
ישבתי על החומה הקטנה שהייתה מאחורי המבנה,היא עמדה מולי,שילבה את ידיה,
"שבי" אמרתי לה
"אני..חברה שלי מחכה לי" היא אמרה
"בסדר,היא תשרוד" אמרתי לה
אלינור ישבה לצידי,היא שיחקה ברגליה עם בקבוק פלסטיק ריק שהיה על הרצפה.
שתקתי,לא יכולתי להוציא את המילים מהפה,ניסתי,אך כלום.
היא הסתכלה בעיניי,ניסתה להבין מה אני רוצה ממנה,למה קראתי לה,
הסתכלתי עלייה,כמה היא הייתה יפה,לא היה לה פגם אחד בפניה,עורה היה חלק,הגבות של היו משורטטות,ללא שום שיערה עודפת,כאילו מישהו פיסל אותה,לא היה עליה טיפה אחת של איפור,היא הייתה כ"כ טבעית.
"תראי" אמרתי לה,תוך כדי נשיפה עמוקה,
"אני יודעת שאנחנו לא מכירות הרבה זמן,ושזה ישמע לך הכי הזוי בעולם,אבל…"
"מה?" היא הסתכלה עליי וחייכה,כאילו ידעה מה שאני הולכת לומר ולא יכלה לחכות לשמוע אותי אומרת זאת.
"מה?" היא שאלה שוב,מחייכת שוב,כ"כ רוצה שאני יאמר את זה,כ"כ רוצה לשמוע
"אני לא מסוגלת" לקחתי נשימה עמוקה,הסתכלתי עליה,היא נראתה כ"כ מסוקרנת.
"את ממש מוצאת חן בעיני"
זהו.אמרתי את זה.סוף סוף.הוצאתי את זה.
היא הסתכלה עלי בחיוך ענקי,חייכתי אליה ובו זמנית הרגשתי כ"כ לחוצה.
אך לפתע היא הורידה את ראשה,הרימה אותו לאחר כמה שניות והסתכלה עלי
"זה לא מה שאת חושבת" היא אמרה
"מזאת אומרת זה לא מה שאני חושבת?"אמרתי לה
"את..תשפכי..כאילו..מה..אני רוצה להבין"
"מה יש להבין פה?את מוצאת חן בעיניי,יש פה משהו לא ברור?" שאלתי אותה,לא מבינה מה היא רוצה שאגיד לה.
היא באה להגיב על כך אבל הטלפון שלה צלצל,היא סגרה אותו והסתכלה עליי
"את לא יודעת למה את נכנסת,עזבי,אנלא יכולה להסביר לך"
"כן את כן" אמרתי לה
" טוב את יודעת,אבל עזבי,את לא מבינה כלום"
"אני יודעת,אבל אני לא יודעת?אנלא מבינה מה את באה לומר לי,תסבירי לי"
אלינור גירדה בראשה ואמרה
"תקשיבי,חכי לי פה ,אני דקה באה"
היא רצה ונכנסה לתוך הבר,בזמן הזה דניאל ואיה רצו אלי,חיבקו אותי,רציתי להיות לבד,אמרתי להן שהיא צריכה לחזור כל רגע,שעדיף שילכו.
נשארתי לשבת שמה,לבד,הרגעתי את עצמי,אמרתי לעצמי שאין יותר מה לפחד,זהו,עברתי את החלק הקשה.
אלינור חזרה,היא עמדה מולי,היא הייתה לחוצה.
"תקשיבי,אני חייבת לעוף,אני כנראה יהיה פה מחר,את תבואי??"
"אני לא יודעת,יש לי איזה משו בת"א"
"טוב אז תרשמי את המספר שלי 052.."
"הפלאפון לא עליי"
"תזכרי בע"פ,הוא קל"
"לא,אני ממש לא טובה בדברים האלו"
"אוקי,אז תני לי את שלך"
הבאתי לה את שלי,היא רשמה אותו ורצה,כאילו רצה ממני.
היא נכנסה מהר לאוטו ונסעה משם.
נשארתי שמה,לבד,לעכל את כל מה שקרה,שדיברתי איתה,שאמרתי לה,שאין יותר ממה להסתתר,שהיא יודעת.
נכנסתי לתוך הבר,איה דניאל ונטשה לא יכלו לחכות יותר,הן התחילו לשאול מה היה,מה קרה,חייכתי חיוך רחב וחיבקתי את דניאל,הייתי מאושרת,אחרי כל כך הרבה זמן,אנלא יודעת מה הייתה סיבת האושר שלי,כי מהשיחה הזאת יצאתי בלי הבנה,אבל משו בתוכי נתן לי הרגשה טובה לגבי כל העניין,אולי בגלל החיוך שלה כשאמרתי לה שהיא מוצאת חן בעיניי,אולי בגלל המבט שלה,לא יודעת למה,פשוט ההרגשה הייתה מעולה,אחרי הרבה זמן חזרתי הביתה וישנתי עם חיוך,לא נרדמתי כדי לשכוח,נרדמתי כדי לזכור,לזכור שדיברתי איתה,ששמעתי אותה,שהרחתי אותה,לא הייתה הרגשה יותר טובה מזאת.
למחרת היה יום שבת,התכוונתי ללכת על מנת להמשיך את השיחה,ידעתי שהיא תהייה,למרות שהיא חוזרת לבסיס ביום ראשון,ידעתי שהיא תבוא,וכן,ידעתי שזה בגללי,או לפחות חשבתי ככה.
ולהפתעתי הרבה,היא הייתה שם,אבל לא היה בכוונתה לדבר,היא רק הסתכלה עליי,לא הורידה ממני את עינייה,היא פשוט הסתובבה בכל הבר והסתכלה עלי מכל פינה,איה אמרה לי לגשת ולדבר איתה,אך הרגשתי שאני לא צריכה לעשות את זה,כמו שנטשה אמרה אז,אומנם לא בהקשר הזה,אבל היא צדקה,כשבנאדם רוצה הוא יודע לבוא ולדבר,כנראה שהיא לא רצתה או שפחדה לעשות זאת,מההכרות המצומצמת שלי עם אלינור היה ניכר להבין שהיא ביישנית,קשה לה עם דברים כאלו,אני לא יודעת מאיזה פחד זה נובע,אבל ברור היה שזהו פחד מסוים.
אחרי שעה,פחות או יותר,היא הלכה,התאכזבתי.
הרגשתי שהדבר היחידי שגרמתי לעשות הוא לעלות לה את האגו.
עלתה בי המחשבה שאולי היא פוחדת לעשות זאת,אבל המחשבה שהיא לא רוצה איתי כלום עלתה על הכל.
באותו לילה הבנתי שלא יהיה בנינו כלום,הבנתי את זה לפי המבטים שלה,לפי ההסתכלות שלה,הפנמתי את זה,למרות כל הקושי שבדבר,ביני ולבין אלינור לא יהיה כלום,אבל הציפייה,שאולי היא תתקשר,אולי היא תדבר,אולי יום אחד זה יקרה,עדיין נשארה במוחי ולא נפרמה לעולם.
"עוד כשלון" חשבתי לעצמי."עוד החמצה" אמרתי.
איך היא יכולה להשאיר דברים כאלו באוויר?חשבתי לעצמי,גם אם היא לא מעוניינת,לפחות שתבוא ותגיד לי,למה להשאיר ככה בנאדם שבא ופותח את הלב בפנייך,זה לא פייר,זה לא הוגן.
ניסתי להשלים עם העובדה,אבל עדיין,היה חשוב לי לשמוע את זה חד משמעית ממנה,לשמוע אותה אומרת את המילים האלו,את הסירוב,את הדחייה,הדחייה הנוספת.
הימים שאחרי עברו עלי כמו כלום,המשכתי לחיות,אבל מבפנים,הרגשתי ריקנות.
חייכתי,כאילו הכל בסדר,אבל בעצם שום דבר לא היה בסדר.
רציתי לבכות,רציתי לפרוק,אבל משהו עצר אותי מלעשות זאת,אולי הכדורים,או אולי לא נשארו לי כבר דמעות,אני לא יודעת מה הסיבה,אבל הרגשתי את הסוף,ידעתי שזה הסוף,אני צריכה להכיר בעובדות,לא יעזור לי לבכות על זה,ובטח שלא להיכנס לדיכאון,אז כן,אני אחייך לחברים ואראה שהכל בסדר,כי גם אם אני אשב ואנסה לפרש איתם את המצב,זה יהיה חסר טעם,הבנאדם היחיד שיכול להסביר לי את המצב היא אלינור,אבל זה לא ייקרה,הבנתי את זה כבר ממזמן.
עבר שבוע,זה היה יום שבת,אנלא אשכח את היום הזה,היום שהתפרקתי,שבכיתי,בכיתי עליה,על אלינור.
זה היה בלילה,כמה צפוי,אה?הלילה הזה,כל המחשבות פשוט צצות מהחלל החשוך של החדר,ממלאות אותו,לא נותנות מנוחה.
ניסתי לעצום את עיני,להתעלם,אבל הדבר היחיד שראיתי כשעצמתי את עיניי היה את אלינור.
ראיתי אותה,מביטה בי,מחייכת את החיוך הזה שלה,התחלתי לבכות,בכי היסטרי,לא יכולתי לעצור את הדמעות,מלמלתי,כאילו אני מדברת עם אלינור שנמצאת בדמיוני,
"אני רוצה אותך" אמרתי,"אני צריכה אותך,למה את עושה לי את זה?למה?"
לפתע,הדמות של אלינור פרחה מדמיוני,פקחתי את עיניי וראיתי את התמונה שהייתה בקור ממול,זה החזיר אותי למציאות,אך עם החזרה למציאות הגעתי להחלטה,אני מתקשרת אליה,אני רוצה לדבר איתה,אני רוצה שהיא תגיד לי,אני אשתגע אם אני לא אשמע ממנה את הדברים כמו שהם,אני לא יכולה יותר עם הפענוח של השיחה שלנו,אני צריכה לדעת.
"איה?"
"כן,מאמי?למה את בוכה?מה קרה?"
"אני לא יכולה יותר,אני לא יכולה"
"מה קרה?!"
"איה..אני רוצה להתקשר אליה,אני רוצה שהיא תגיד לי"
"מה את רוצה שהיא תגיד לך?"
"אני רוצה שהיא תגיד לי!!אני צריכה לדעת!!אני חייבת!!"
"את בטוחה?"
"היא לא יכולה להשאיר אותי ככה!!זה לא פייר!!היא לא יוצאת לי מהראש!!"
"אוקי,תירגעי טיפה ואז תתקשרי,אל תעשי את זה שאת בוכה"
"איה"
"מה מאמי??"
"אני חושבת שאני מאוהבת בה"
בכיתי.לא רציתי.לא רציתי להיות מאוהבת במישהי,במיוחד לא באלינור
"מאמי,תדברי איתה,יהיה בסדר"
ניתקתי את השיחה עם איה.יצאתי החוצה לגג,הדלקתי סיגריה,
הקלדתי את המספר שלה,רעדתי,פחדתי,פחדתי לשמוע את הקול שלה.
התקשרתי,אין תשובה,היא לא ענתה.
השארתי לה הודעה,אמרתי לה שאנחנו צריכות לדבר,אם היא יכולה לחזור אליי.
קיוויתי שהיא תחזור אליי,אך ידעתי שזה לא יקרה.
למרות שלא היה לה את המס' שלי,כי התקשרתי ממספר אחר,היה נראה לי כאילו ידעה שזאת אני ולא ענתה.
ההרגשה הזאת הייתה כ"כ חזקה,וזה גרם לי להבין סופית שלא יהיה בנינו כלום.
למחרת,בסביבות אחר הצהריים קיבלתי טלפון מוזר,זאת הייתה נטשה.
"אני צריכה שתביאי לי את המס' של אלינור"
"מה??למה את צריכה את המס' שלה?" נבהלתי,לא הבנתי למה נטשה צריכה לדבר איתה.
"זה לא מה שאת חושבת" היא אמרה
"אני צריכה את המס' שלה בשביל יאיר"
"אז למה יאיר לא התקשר אלי וביקש?ולמה הוא צריך ?"
"הוא ביקש ממני לעשות את זה,והוא צריך ממנה טלפון של מישהי מאלינור,עזבי זה מסובך"
נתתי לה את המס' ובדרך ביקשתי ממנה שתגיד ליאיר שיברר לי מתי היא יוצאת מהבסיס,שאני יהיה מוכנה נפשית או משהו כזה.
לאחר כרבע שעה נטשה התקשרה שוב,הייתה לי הרגשה לא טובה,ידעתי שהיא הולכת לומר לי משו שאני לא מצפה לו.
"דיברתי איתה" נטשה אמרה
"מה??מה זאת אומרת דיברת איתה?אמרתי לך שיאיר ידבר איתה!לא את!!"
"מה?אבל את אמרת שאני אתקשר..על מה את מדברת??"
"לא,נטשה,אני התכוונתי שתגידי ליאיר שישאל אותה מתי היא יוצאת מהבסיס,לא שאת תשאלי אותה בעצמך!"
"טוב,תקשיבי אמילי,זה לא משנה כבר,אני צריכה לומר לך משהו,הייתה לי שיחה ממש ארוכה איתה"
התעצבנתי.נתקפתי כעס,קנאה,אני לא יודעת איך לתאר את הרגשות שלי באותו הרגע.
למה היא דיברה איתה?למה?חשבתי לעצמי,זה לא התפקיד שלה,היא לא צריכה לעשות את זה,אני אמרתי לה בפירוש לא לדבר איתה,המחשבה שהיא דיברה איתה,שהיא אמרה את השם שלה,שהיא שמעה את הקול שלה,את הצחוק שלה,את הנשימות שלה,במקומי,אני זאת שכ"כ צריכה לשמוע אותה,לראות אותה,לי היא לא יוצאת מהראש,לא לנטשה,לי.
"דיברת איתה?על מה דיברת איתה?מה כבר יש לכן לדבר?"
נטשה ואלינור לא הכירו בכלל,אלינור לא ידעה אפילו את השם שלה וכשנטשה התקשרה אליה חצי מהשיחה הייתה להבין מי זאת נטשה.לאחר שנטשה הסבירה מי היא,אלינור הבינה שהיא חברה שלי,חברה טובה,הכי טובה.
"היא אמרה לי להגיד לך שהיא לא לסבית,שתרדי ממנה,שתשכחי מהכל"
"בסדר" אמרתי
לא האמנתי לזה.אני מכירה את אלינור כ"כ טוב,שזה שקוף שהיא משקרת,היא פשוט לא רוצה אותי אז היא מעדיפה לתת את התירוץ הרגיל "אני לא לסבית" בדיוק כמו יעל,לא להאמין כמה שהן דומות.
"בסדר?זה מה שיש לך לומר?"
"נטשה,מה את רוצה שאני יגיד?זה ברור שהיא משקרת,כמו תמיד"
"היא נשמעה די בטוחה בעצמה"
"אוקיי,בסדר,תודה"
"אמילי,את בטוחה שאת בסדר?"
"אני צריכה קצת לחשוב על זה,לעכל,אני אדבר איתך יותר מאוחר"
סגרתי את הטלפון והתיישבתי,לא האמנתי שאלינור אמרה כזה דבר,לא האמנתי שהיא דברה על זה עם נטשה,כאילו היא מכירה אותה שנים ומחליטה שזה בסדר ונכון לספר לה,שאפילו זה הכרחי ורצוי.
לא הבנתי אותה,לא הבנתי איך יכולתי להתאהב בטיפוס הזה,שנאתי את עצמי באותו רגע.
למה אני צריכה לשמוע את זה מחברה שלי ולא ממנה?גם אם זאת האמת,ואני בספק,למה אלינור לא יכולה לבוא ולהגיד לי את זה בפנים,ב-4 עיניים?פחדנית.מתחמקת.ילדה קטנה.זה מה שהיא.
כעסתי על נטשה,היא הייתה צריכה לעצור את זה,להגיד לה שזה לא עניין שלה,שהיא צריכה לדבר על זה רק ואך איתי.
לא ציפיתי מנטשה לכזה דבר,אבל מצדי שני,מזה משנה,זאת האמת המרה,אני צריכה להתמודד,אלינור מחוקה.
הדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להשיב את הכבוד שלי,אני השפלתי את עצמי בפניה,פתחתי את ליבי,ומה יצא לי מזה?כלום.
לא יכולתי לחכות,רציתי לראות אותה,לעבור לידה עם ראש מורם,להראות לה שזה לא מזיז לי,שעברתי את זה,שעברתי אותה.ואומנם,היום הזה הגיע,הלכתי לידה בראש מורם,עברתי צמוד לידה כאילו היא לא קיימת,כאילו היא אויר בשבילי,אבל בפנים,לא היה לי אויר,נחנקתי מבפנים,הסתכלתי עליה,כמה שהיא יפה,כמה העיניים שלה נוצצות,אך מבפנים התפרקתי,רציתי ללכת משמה,אבל החזקתי את עצמי,חייכתי,צחקתי,הייתי שחקנית מעולה,יאמר לזכותי,אבל הדבר היחידי שרציתי זה לקבור את עצמי מתחת למיטה ולשכוח מהמבטים שלה וממנה.
עם כל הרגשות האלו,לא שמתי לב למה שהלך לי מתחת לעיניים,הייתי כ"כ עסוקה בלשכוח,בלברוח,שהתעלמתי ממה שמתפתח ונבנה,אך בסוף ראיתי,פקחתי את עיניי והחלטתי לשים סוף לעניין הזה.
"תקשיבי,זה מפריע לי שאת מדברת איתה,ואני יודעת שאני לא יכולה לבקש