ערב שתוי – חלק אחרון

הגעתי למקום הדקירה שמצאו לכאורה את שלי, היה שם כל כך הרבה אנשים..
מישהו חיבק אותי מאחורה וכשהסתובבתי ראיתי, זה נדב. התחלתי לבכות. לא יודעת כבר ממה,
עצב, אושר, אכזבה, הכל. הכל התפרץ באותו היום.

הוא הוביל אותי למקום שמצאו אותה שוכבת מלאת דם, בלי דופק, עם שמלה ורודה.. המראה היה מזעזע. היא הייתה עם אותם עקבים שנשברו מהריקודים, אותו איפור שמרוח על הפנים שלה עם דם.
קשה להאמין שהתיק שלה היה זרוק לצידה. ובפנים לא נשאר הכסף מהמונית, לא פלאפון, ולא העיפרון השחור. נשאר שם הליפסטיק עם המראה השבורה והפפיון שהיא נהגה לשים בפנים למזל טוב.
מזל טוב ? לא היה שם. בכלל.
ראיתי את ההורים שלה, את אמא שלה הרוסה, את אבא שלה בוכה, ושניהם .. שניהם מסתכלים עליי.

התישבתי על המדרכה, נראיתי כמו מריונטה שבורה. ששיחקו בה, עד שבא הילד ששבר אותה מעצבים.
נדב חיבק אותי חזק חזק ואמר לי – את בסדר, זה כל מה שחשוב לי.
אנחנו היינו בקשר כל השנים האלה, ועכשיו אנחנו ביחד, כזוג. אני מרגישה מרוסקת אמרתי לו.

"אני רוצה לקום ולצרוח. לקום ולמשוך בשערות. לבוא ולהגיד מה אני חושבת על כל זה.
על כמה שזה לא פייר , כמה שהעולם הזה מטמטם"

אותו ערב שתוי , פגע בי עמוק בלב, ובשלי ? בשלי הוא פגע בכל המובנים.
אחרי שנת חקירה על החברה הכי טובה שלי .. לשעבר, נמצאו חבורת האנשים שחטפו את שלי.
הם סיממו אותה במועדון, לקחו אותה לבית של אחד האנשים, אנסו אותה, כל יום מישהו אחר, כמו
להתחלק בצעצוע. הם חרטו על היד שלה עם סכין שמות של אנשים.

הרגשתי חזק מאוד באובדן של שלי. ופה זה נגמר. אין יותר שלי.

—
סוף.

"כל המקומות שבהם היית
עולמות שראית וגילית
כל השאלות שבדרך שאלת
לפעמים לא העזת לגלות

אורות מהבהבים
בשתי שניות
חולפים חיי אל מול עיני
קולות מזמן אחר
הלב אומר להתעורר מהר"