סיפור ראשון שלי

"נטלי!" אמא קראה לי מהמטבח.
"כן?" עניתי לה, נעמדת מאחוריה. היא הסתובבה במהירות כשראשה מפספס במילימטרים ספורים את דלת הארון הפתוחה. "אה, חשבתי שאת בחדר," אמרה וכיסתה את פיית הטלפון האלחוטי בידה, "תוכלי לזרוק את הזבל? הוא נמצא ליד הדלת." היא סיימה את המשפט וחזרה לדבר בטלפון.
"בשמחה," עניתי לארונות שבמטבח. לקחתי את שקית הזבל ויצאתי החוצה. החלטתי לרדת במדרגות, קצת התעמלות לא תזיק. לא ציפיתי למזג אוויר קר ולכן כשיצאתי מהבניין התחלתי לרעוד, האוויר היה קר ורוח חזקה נשבה בחוץ. מיהרתי לחדר האשפה, אוטמת את האף. הפחים לא היו שם, הם בטח נמצאים בחוץ, ברחוב, שיגעון. הייתי עם חצאית קלה שכל רגע יכלה להתעופף וחולצת טי קצרה וענקית של איזשהו חוג העשרה מטעם בית הספר שהשתתפתי בו, ושיכלה לשמש ככותונת לילה. בהחלט לא הלבוש האידיאלי ללילות בעונת המעבר, ובייחוד לרחוב הפתוח, שם הרוח נושבת ביותר עוצמה מאשר בחנייה של הבניין…
למזלי הרחוב הזה הוא רחוב צדדי כך שבשעות מאוחרות כאלו בקושי יש אנשים ברחוב.
פסעתי לאט לכיוון הפחים מחזיקה ביד אחת את שקית הזבל ובשנייה את החצאית שלא תעוף. הסתכלתי מסביב לוודא שאין אף אחד שיראה אותי, בכל זאת נעלי בית פרוותיות, חולצת טי ענקית וחצאית מתעופפת- פאדיחה.
מיהרתי לזרוק את השקית וחזרתי במהירות לבניין. פניתי לכיוון המעלית ונרתעתי בבהלה לאחור; מולי עמד נער צעיר, בערך בן גילי אולי גדול ממני בכמה שנים, והסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. מרוב שהייתי שקועה כולי במחשבות לא שמתי לב אליו וכמעט נתקלתי בו. מסתבר שתפילותיי לא נענו שם למעלה אחרי הכל. הוא המשיך להסתכל עליי, עכשיו במבט משועשע. עמדתי שם מאדימה מבושה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.