סיפור ראשון שלי- חלק ה'
העברתי מבט על שתי זוגות העיניים שהסתכלו עליי, האחד בציפייה והשני בקוצר רוח.
"סופיה," עניתי לבסוף.
"טוב, גבירותיי," אדי החווה בראשו, "תיהנו," אמר והלך.
הנערה עדיין אחזה בידי מונעת ממני להתקדם. רק עכשיו שמתי לב שאחיזתה בי התהדקה. היא התחילה להתקדם לכיוון היציאה, גוררת אותי אחריה. כשהיינו בחוץ שחררתי את ידי מאחיזתה, מנסה לא להכאיב לה יותר מידי. הנערה עצרה והסתכלה בי במבט מוזר שכבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי כמעט בתוקפנות: "מה?".
היא השתהתה בתשובתה וכשענתה נשמעה כאילו היא יורה את המילים מפיה, " 'מה?' הרגע הצלתי אותך מחקירות האינקוויזיציה וכל מה שיש לך לומר לי זה : 'מה?'"
האמת היא צדקה. אילולי היא הייתי עכשיו חייבת לבחור הסברים מה אני עושה שם ומסתבכת עד מעל לראש.
שתקתי, מה אני אגיד לה? כל מה שיכולתי להוציא מפי הייתה רק תודה חלושה.
כשחזרתי להסתכל עליה נדהמתי מהמהירות שבה היא משנה מצבי רוח. פניה שמקודם נראו כעוסים מעט הפכו פתאום רגועים ומחייכים, מה נסגר איתה??
"זה בסדר," ענתה כאילו קראה את מחשבותיי, "סליחה שתקפתי אותך קודם. בזמן האחרון אני טיפה לחוצה ומשום מה אני נוהגת להוציא את זה על אחרים," היא ענתה בקול שקט. המשכתי לשתוק.
"בואי, נלך מכאן, אני מכירה מקום נחמד שאפשר לשבת בו," היא חזרה לחייך והתחילה ללכת.
הלכתי אחריה. לא יודעת למה אבל הלכתי אחריה. היה בה משהו מוזר, אני לא יודעת להסביר מה, אבל הרגשתי שחבל לפספס את ההזדמנות. הזדמנות למה? גם על זה אין לי תשובה, תחושת בטן. וחוץ מזה מה כבר יש לי לעשות?
אחרי הליכה של בערך חמש דקות עצרנו מול דיינר* קטן ונחמד. עקבתי אחריה לתוך המבנה הצנוע. היא התיישבה ליד שולחן צדדי ואני-מולה. מייד ניגש אלינו מלצר.
"מה תרצו?" שאל אותנו בחביבות.
"שני מילקשייק תות ועוגת הבית בבקשה," היא ענתה לו בחיוך, מזמינה גם בשבילי.
ישבנו בשתיקה עד שהמלצר חזר עם הזמנותינו כעבור מספר דקות. היא הודתה לו בנימוס וחיכתה שיתרחק.
"אז," היא פתחה, "סופיה, אני אליס, נעים מאד להכיר אותך," היא חייכה אליי. המשכתי לשתוק.
"זה בסדר, אני לא הולכת לאכול אותך, את יכולה להירגע," היא ניסתה להרגיע אותי בנימה משועשעת. לא שהייתי צריכה את זה, פשוט לא היה לי מה לומר לה.
היא באה להגיד משהו כשהמלצר בדיוק הגיע ושאל אם אנחנו צריכות משהו.
"אה… כן, אם אפשר בבקשה לקבל אייס קפה אחד, ו… זהו בינתיים, תודה," היא חייכה למלצר.
שתיתי מהמילקשייק, הוא היה מתוק מידי אבל טעים. כשהמלצר חזר שתיתי כבר שלושת רבעי כוס.
"תודה," היא אמרה לו, מניחה את הכוס על השולחן במקום שלידה.
"למי האייס קפה?" שאלתי בסקרנות, לא נראה לי שהיא הזמינה בשבילה.
"או, לאח שלי, הוא אמור להגיע בשמונה," היא הסתכלה על שעונה, "עוד שתי דקות בערך."
______________________________________________________________
*דיינר(Diner)-מסעדה המתאפיינת בטווח רחב של סוגי מאכלים, באווירה נינוחה, בדלפק, ופתוחה רוב שעות היממה.
תגובות (7)
מדהים!
את כותבת ממש יפה!
ממש כישרונית!
סיפור יפה אני אוהבת סיפורים כאלה- שלא הכל מובן מההתחלה.. מסתורי כזה. ואת כותבת ברמה גבוהה ובשפה קולחת שפשוט כיף לקרוא! יש לך עתיד..
סקרנית כבר לגבי ההמשך
וואו, תודה רבה =]
למה את לא ממשיכה?
אני במתח!:)
זה ממש יפה!
תמשיכי.. :)
ואוו מהמם את מוכשרת בטרוף תמשכי אני חושבת שאת כותבת מאוד יפה סיפור מאוד מעניין
:) ממש כיף לקרוא את התגובות שלכן.
התקופה הזו די לחוצה- מתכונות, בגרויות וכו'… כך שכשיהיה לי זמן, בלי נדר ובעז"ה, אני אעלה את ההמשך.
נ.ב
אני לא כל כך בטוחה לגבי ההמשך של הסיפור (הוא עדיין בתהליך כתיבה…), אשמח להצעות [אם להעלות את ההמשך או לא (מקסימום תמיד אפשר לשנות ולפרסם דברים אחרים, נכון? ) ] או לרעיונות להמשך. מי יודע אולי אקח רעיון ואפתח אותו…
אבל בקשר לכל הנאמר לעיל (חח… אני נשמעת כמו מורה ללשון P: ) נראה, איך אומר השיר? "שום דבר לא ידוע…"