סיפור ראשון שלי- חלק ב'

העברתי מבט מהיר על החדר ולא הצלחתי למצוא אף מקום שבו אוכל להסתתר כשקלטתי בצידה השמאלי של המיטה דלת. מיהרתי לדלת, פתחתי אותה בזהירות שלא לעשות רעש ונכנסתי לחדרון חשוך סוגרת אותה אחרי בשקט ונשארת עומדת בלי לזוז. שמעתי את האישה יוצאת מהחדר. חיכיתי דקה כדי להיות בטוחה שהיא עזבה ורק אז גיששתי אחרי מתג האור. כשעיני התרגלו לאור גיליתי שנכנסתי לחדר ארונות. הייתי מוקפת בבגדי נשים מפוארים,שמלות נוצצות, חולצות ומכנסי מעצבים למיניהם כשבפינה דחוקים בגדי גברים במיעוט גלוי. אם לא הייתי להוטה כל כך להיות בכל מקום אחר רק לא פה הייתי בוודאי פורצת בצחוק. יצאתי מחדר הארונות ולפתע הרגשתי דחף עז לבדוק מה יש במגירות, בטח תכשיטים ושאר דברים יקרי ערך.
בדיוק כששלחתי יד למגירה הראשונה שמעתי צעדים מתקרבים מכיוון המסדרון ושני קולות, האחד של גבר והשני של אישה. לקח לי בדיוק שנייה לזהות את הקול השני. זו הייתה האישה שלחדרה התגנבתי. הקולות התקרבו ובקעו מאחורי הדלת.
"אמרתי לך כבר," האישה לא נשמעה סבלנית יותר ממקודם, "אין כאן אף אחד, הרגע יצאתי מהחדר והוא היה ריק."
"אני יודע, מיס רונלדס, שמעתי אותך בפעם הראשונה אבל אנחנו עורכים חיפוש בכל הקומה," ענה לה הגבר שומר על טון דיבור נינוח וחביב, "אני מבטיח לך שזה לא יארך זמן רב, רק בדיקה קצרה ואני עוזב אותך לנפשך. עכשיו, את יכולה בבקשה לפתוח את הדלת." מיס רונלדס כנראה עשתה לו פרצוף כי המשפט האחרון כבר נאמר בטון חסר סבלנות.
מיהרתי לכיוון המרפסת בזמן שמיס רולנדס חיפשה בתיקה אחרי המפתחות. המרפסת לא הייתה גדולה במיוחד וגם לא קטנה, מה שבטוח לא היה שם מקום להתחבא; ואז הבחנתי בה, חבל ההצלה היחיד שלי או שעליי לומר קורת הבטון שתציל אותי. במרחק של בערך חצי מטר ממעקה המרפסת הייתה קורת בטון עבה ברוחב שלא עלה על חמישה עשר סנטימטרים.
בלי לחשוב פעמיים טיפסתי על המעקה ועברתי לקורה מאזנת את עצמי בניסיון של מתעמלת חובבנית חובבת אתגרים וסיכונים בתחילת דרכה. התחלתי ללכת על הקורה שהובילה למרפסת השכנה, עוברת בקושי עמוד בטון שחסם את דרכי. המשכתי להתקדם לכיוון החדר האחרון בקצה המבנה בידיעה שלא אוכל להישאר בקומה הזאת. כשהגעתי למרפסת האחרונה מתחתי את עצמי ונאחזתי בקורת הבטון שמעליי. רק לאחר שהייתי בטוחה לגמרי שהאחיזה שלי חזקה והסיכויים לנפילה לא עולים על חצי משכתי את עצמי למעלה. כשהייתי כולי על קורת הבטון בחתיכה אחת חוץ מכמה שריטות קטנות וידיים שכואבות מהמאמץ הרשתי לעצמי לנוח. הסתכלתי על השעון, עברו בקושי עשר דקות מאז שהכול התחיל.
נעמדתי על הקורה מאזנת את עצמי שוב ומנסה להיאחז במעקה המרפסת בלי ליפול. אם היה לי זמן הייתי נשארת להתפעל מהנוף. ניסיתי לפתוח את דלת המרפסת ללא הצלחה. הצמדתי את פניי לזכוכית והצלתי עליה בידיי בניסיון לראות לתוך החדר. לא ראיתי כלום. זו הייתה זכוכית חד כיוונית. נאנחתי, איך אני אמורה לצאת מכאן?! עוד מעט הם יגיעו לערוך חיפוש גם בקומה הזאת.