אשמייק חלק 5~

החלק הקודם נעצר בכך שאנג'לה הסתכלה על כריס הולך:

"הי!" קריאה נשמעה מאחור. הסתובבתי וראיתי שני נערים ממהרים אלי, הם לא נראו כמו תלמידים, "הי, אתה כבר קיבלת את הפלייר?"
"איזה פלייר?" שאלתי ביובש, מבחינה מאוחר מדי בדפים שהנער הימני החזיק.
"טוב, תן לי להסביר לך. כל שנה מתקיימת תחרות לבית הספר של הבנים, התחומים הם מוזיקה, אומנות, ספורט ולימודים. הזוכה מקבל רשות להתחיל קריירה עם ביטוח מבית הספר, ורשאי לצאת מהפנימייה גם אם אין לו תעודה ובגרות. יש זוכה אחד לכל תחום, כולם מוזמנים."
הנהנתי בהיסח הדעת ולקחתי את הפלייר, למרות שלא היה לי בו עניין. הלכתי משם לעבר הביתנים, מתעלמת מקריאותיו של ג'ף שליוו את גבי וביקשו ממני לחכות. כשג'ף השיג אותי הוא רטן, "לא שמעת שקראתי לך? אני..- הי!" הוא הבחין בפלייר, "סוף סוף!"
"מה אתה יודע על כריס?" יריתי בלי שום קשר לשיחה הלא רצויה שג'ף ניסה לפתח, ועדיין הבטתי למטה.
"אה… כריס?" לקח לו זמן לעכל את שאלתי הפתאומית, "כריס לונר? ההוא עם העיניים האפורות?"
הנהנתי.
"טוב אני לא יודע הרבה, אני רק בטוח שאני רוצה להיות הוא." כשהרמתי את מבטי נתקלתי בפרצופו המחייך של ג'ף, שהמשיך לדבר, "הוא חכם, אבל אחלה גבר, המשפחה שלו עשירה, לא חסר לו כלום. לא פלא שהוא כל הזמן מחייך," צליל קנאה ליווה את קולו, "הרי צריך משהו שיגרום לך ללבוש פנים שמחות כל הזמן."
אבל אולי המשהו הזה שגורם לו לחייך, זה משהו שהוא רוצה להסתיר.
"הכל בסדר, מייק?" ג'ף שאל.
ניערתי את ראשי, "אה? אוה, כן, אני בסדר." אמרתי וחזרתי לחשוב. דייב וראלף בטוח יודעים על זה משהו, הרי הם חברים קרובים שלו, והם בנים, אז הם בטוח ראו את הצלקת שלו. פלוס, דייב אמר לי שהוא לא יודע עליו הרבה למרות שהם חברים, ואמר לי לנסות לבד, ולפי התגובות של כריס כנראה הם לא חושבים על לנסות להבין אותו. נשכתי את שפתי התחתונה, אבל אולי כריס סתם ילד עם מזג רוח חם שכועס מהר? אולי המבט המפוחד היה כי הוא חשב שאני הולכת להכות אותו? כן, מבטו היה נראה כאילו הוא פוחד שאעשה לו משהו, משהו… חשתי איך פניי מחווירות, אם הוא היה חושב שאני רוצה להכות אותו, הוא היה מתנפל עלי, לא דוחף אותי.
נשפתי בתסכול, על מה לעזאזל אני דואגת ככה?! זה גם ככה לא ענייני! הכרתי אותו רק אתמול וכבר אני מתנהגת כמו אמא, סליחה, אבא שלו. ניסיתי לגרש כל מחשבה שנוגעת למה שראיתי, ודי הצלחתי בזה, קצת.
בחמש צעדתי לעבר חדר החזרות שבו הלהקה של כריס התאמנה. כשנכנסתי הם בדיוק באו להתחיל, "הי מקורה." חייכתי.
"מייק, אחי!" דייב פרט על הגיטרה, "באת סוף סוף, אה? כריס הזמין אותך, נכון?"
הנהנתי ונופפתי אל ראלף, שישב בשקט ליד מערכת התופים שלו ושלח לי חיוך קטן. כריס לא אמר לי שלום, אבל כשהבטתי עליו הוא חיוך גדול ונופף, עיניו בורחות מעיניי. בלי עיניו, חיוכו נראה אמיתי. עד כמה הוא יכול לזייף? איך הוא ממשיך לזייף ככה?! רציתי לצעוק לו את זה אבל שתקתי, מזכירה לעצמי שזה כלל לא ענייני, ושלמען האומה והשפיות האנושית, אני צריכה לסתום.
ראלף עשה את הנקישות המתחילות ואז דייב פרט את הפתיח, נראה רציני הרבה יותר על הגיטרה. כריס התחיל לעשות את הגיטרה המלווה והיה אמור להתחיל לשיר. אבל הוא רק ניגן, כנראה כך הולך השיר… אבל כשהבטתי על הפרצופים של דייב וראלף, שנראו מופתעים, הבנתי שכריס פשוט לא רצה או לא יכל לשיר.
כריס עזב את הגיטרה והעביר את ידו בשיערו, חיוכו נמחק, "מצטער, שוב."
דייב פרט את הפתיח בהיסוס, וכשהגיע תורו של כריס לנגן את הגיטרה המלווה, הוא אפילו לא פרט עליה, והפעם הוא השליך אותה על הרצפה. "אני לא יכול." הוא קפץ את אגרופיו ונענע את ראשו, ואחר כך פנה לצאת מהחדר.
"מה קרה לו?" שאלתי כשלא דייב ולא ראלף הלכו אחריו.
"זה קורה לו לפעמים," ראלף הביט לכיוון שאליו יצא כריס בעיניים דואגות. "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בקשר לזה, הוא רק נכנס לזה יותר."
נשמתי, "טראומה?"
ראלף רק הביט עלי, עיניו חוקרות. "אם אתה כל כך רוצה לדעת, בדוק בעצמך."
"די ראלף," דייב יצא להגנתי. "הוא רק דואג."
"נכון, אני דואג." מלמלתי. "ואם אתם, החברים הקרובים שלו, לא תצאו אליו עכשיו, אני אצא." ניסיתי לא להישמע כועסת.
"לא כדאי לך." דייב אמר סתמית, "הוא מתעצבן כשמרחמים עליו." הוא הביט עלי לרגע ואז החל להכניס את הגיטרה בחזרה לנרתיקה.
ראלף עשה כמוהו, "מצטער שבאת סתם." הוא חייך חיוך מתנצל.
"אבל כריס…-" התחלתי שוב, לא מאמינה שהם לא הולכים אחריו, אחרי שהוא עזב עם פנים מוזרות כאלו.
"תקשיב, אין לי מושג למה הוא ככה, וכריס לא רוצה שנתערב. אני לא רוצה לחטט ולא רוצה לשאול, אני יודע בדיוק מה אתה חושב, מייק. גם אני הרגשתי חסר אונים בפעם הראשונה שזה קרה." ראלף אמר בייאוש.
חיכיתי קצת, אבל אז פלטתי, "זה קשור לצלקת?"
"צלקת?" דייב וראלף אמרו ביחד, גבתו של דייב הייתה מורמת.
"לא, לא משנה." מלמלתי, "אני הולך אחריו."
כשפניתי לרוץ החוצה הם לא עצרו אותי, ראלף אפילו מלמל לי בהצלחה. השאלה ניקרה במוחי, איך הם לא יודעים שיש לו צלקת? אם הם היו איתו זמן רב מספיק הם היו חייבים לראות את גופו. מספיק שכריס יהיה עם גופיה, והצלקת הייתה נחשפת. אוף! איזה מתסכל!
רצתי לעבר הביתנים, המקום שכנראה כריס ילך אליו, אבל מרחוק, בכיוון השני, שמעתי קולות צחוק פראיים. היססתי לרגע, אבל אז הסתובבתי לעבר הקולות והתחלתי לרוץ לאותו הכיוון. ככל שהתקרבתי יכולתי לשמוע שבין צחוק לצחוק נשמעו קולות בעיטה, לא יכולתי שלא לצרוח כשראיתי את כריס שוכב על בטון ורגל של בריון נשלחת לעברו פעם אחר פעם, והוא לא מגיב.
הצרחה שלי משכה את תשומת הלב. "הי, זה לא ההוא שעזר לזבל הזה?" אחד עם תחבושת על הראש אמר בלעג.
זיהיתי אותם, הם היו אלו שכריס החטיף להם מכות. הבריון שבעט בכריס הביט בי וצחק, "אוה, חשבת שפשוט נברח, ילד?" הוא התקרב לעברי, "חה, בבוקר אתה ניצחת, אתה לא חושב שכדאי לעשות תיקו?" הוא חייך חיוך רחב.
באתי לענות לו אבל מישהו הכה בגבי, הוטחתי אל הבטון בכוח. ניסיתי לקום אבל יד תפשה בשיערי, "וואי," פניו של אחד הנערים היה קרוב לשלי. "פרצוף של אישה!"
צווארי כאב, וכך גם כל גופי, מהנפילה. ראייתי התערפלה מעט, ניסיתי למצמץ, אני לא יכולה לאבד את עצמי, לא עכשיו.
"הוא גם מפרכס כמו אישה! חהחהחהחחהחההה…!" הם התפקעו מצחוק, ריח של אלכוהול נדף מפיו של הבריון שהחזיק בשיערי כסמרטוט, מה שגרם לראשי להיות מורם.
אלכוהול?
הבחנתי שהם החזיקו משקאות חריפים ומשכרים בידיהם, הם שיכורים, מה שנתן לי תקווה. אם אצליח להסית את כל תשומת הלב אלי, הם לא יחשבו הרבה וירדפו אחרי. אחרי ריצה ממושכת האלכוהול ישפיע וכבר לא יהיה להם מספיק כוח.
אזרתי את כל הכוח שלי, וניסיתי לפעול מהר; החזקתי בשתי ידיים בידו של הבריון שמשך בשיערי, כדי שאוכל להיות יציבה להפעיל תנופה. נשענתי על היד וסובבתי את כל גופי לעבר הבריון, רגלי ישרה, מכוונת אל אחורי ברכיו, הוא התקפל. לקחתי את ההזדמנות ושלחתי בעיטה שנייה לצד ראשו, מה שגרם לו לעוף אחורה. חשתי לפתע שהלחץ מחזי משתחרר, ושהווסט עומד ליפול.
שיט! לכל הרוחות!
"בוא'נה ילד אתה חש…-"
רצתי ודחפתי את כולם ולרחוק שלחתי בעיטה קלה בבטן, אני עדיין צריכה שירדפו אחרי ויעזבו את המקום. עמדתי עם ידיים משולבות, מחווה שלכאורה אמורה להיות מתריסה, אבל עשיתי זאת גם כדי שהווסט הארור לא יפול לי… "זה כל מה שיש לכם? חבורת בנות."
הבריון שבעטתי ושעף אחורה קם והתנדנד, השפעת הלוואי של שתיית יתר. "אחריו, מטומטמים!" אמר וצנח שוב, מוחו המעורפל מסרב לציית.
סימנתי בעיניי לכריס, שהביט עלי בעיניים סתמיות, אבל הביט עלי, לברוח.
ואז התחלתי לרוץ. רצתי עם ידי על חזי, שהווסט לא יפול, וחיזקתי את תנופתי, התקדמתי במהירות לעבר הביתנים, מקווה להגיע כמה שיותר מהר.