סיפור ראשון שאני מעלה/מפרסמת…

"אני יודעת מה ראיתי!" היא חזרה על המשפט הזה 50 פעם בערך בחמש דקות האחרונות,
השעה הייתה עשר וחצי בלילה, ובמקום ליהנות לי מסרט טוב, אני יושב כאן ומנסה לגבות עדות מאיזה פסיכית שטוענת שהיא ראתה משהו ביער ההוא….
כבר נמאס לי לראות אותה, זה התחיל לפני שלושה ימים, בדיוק נעלתי את התחנה והיא באה…
היא הייתה נראית מאוד מבוהלת ובקושי יכלה להוציא משפט מסודר מהפה.
הכנסתי אותה אז לתחנה, נתתי לה לשתות והרגעתי אותה, אך ברגע שהיא פתחה את הפה קיללתי את הרגע שבו החלטתי להכניס אותה הנה….
"טוב גברתי, אני אראה מה אני יכול לעשות בעניין" אמרתי לפני שהיא תמשיך והסיכוי האחרון שלי להגיע הביתה בזמן ירד לטמיון.
נעלתי את התחנה והתחלתי לצעוד הביתה , משטרה- גם כן עבודה,אני צריך להחליף עבודה חשבתי לעצמי, האמת הגעתי למסקנה הזאת מזמן, אך לא היה לי כוח לעשות שינוי, במיוחד אחרי מה שקרה … אם זה היה הפוך אני בטוח שהיא הייתה מתגברת על זה, אבל מה לעשות, היא תמיד הייתה החזקה והחסינה ,ואילו אני – לא יכול אפילו להתמודד עם העובדה שזה נגמר . לפני שאתחיל לשקוע בדיכאון הוצאתי חבילת סיגריות והדלקתי
אחת, אני יודע שזה מזיק , מאוד מזיק, אבל אני לא יכול להיגמל . התחלתי עם זה כשהמצב עם ג'יין התחיל להידרדר. כל פעם שהייתי בא לבקר ובקושי היה לה כוח
היא הייתה מבזבזת אותו על שלוש מילים :" תפסיק עם זה " ובעיניה הייתה רומזת על חבילת הסיגריות שהחזקתי בידי. כשהיא נפטרה ניסיתי לקיים את צוואתה האחרונה באמת שניסיתי, אבל אני כבר לא יכול בלי, אמנם ירדתי בכמות באופן משמעותי – מחבילה וחצי בשבוע לחצי חבילה בשבוע – אבל להפסיק אני ממש לא יכול …
בלי ששמתי לב כבר עמדתי מול הבית, לחצתי על הידית, הדלת הייתה נעולה.
מפתח כרגיל לא היה לי, אני אפילו לא מצליח להיזכר אם השארתי אותו בתחנה או ששכחתי אותו בבוקר כשיצאתי מהבית, בזמן האחרון אני מפוזר בצורה לא נורמאלית…
לא התכוונתי לבלות את שאר הלילה בחוץ,התקרבתי לחלון והסתכלתי דרכו, בקושי יכולתי לראות משהו, כל האבק שהצטבר שם הקשה עליי לראות .
שנים שלא ניקיתי אותו, בכלל אם אני חושב על זה, הבית נראה ממש מוזנח,
"אבא לתפארת" אני מניח שזו ההגדרה האחרונה שאפשר להגיד עליי.
הרמתי אבן, היא הייתה חדה מדי, חיפשתי אבן אחרת, עגולה מספיק, מצאתי.
אני יודע שמה שעשיתי הוא לא בדיוק המעשה הנכון, אבל כבר דנו בכך לפני כן והגענו למסקנה שאני לא ה"אבא לתפארת". הנפתי את ידי וזרקתי את האבן, בול פגיעה, לאחר שתי שניות הציץ ראש בלונדיני מהחלון בעליית הגג,
רמזתי בידי על הדלת, עברו שלוש דקות והדלת נפתחה, נכנסתי פנימה, הורדתי את הז'קט, הוצאתי את חבילת הסיגריות וזרקתי על השולחן. אמילי סגרה את הדלת ונעלה אותה.
"היי" אמרתי ופתחתי את דלת המקרר, הוצאתי בקבוק מים והנחתי על השיש. אמילי עלתה במדרגות והרימה את היד כאות ל-הי, היא נכנסה לחדרה ונעלה אותו. פתחתי את הארון וחיפשתי בין המדפים את הכדורים נגד כאב ראש, לאישה שבאה היום לתחנה יש באמת כישרון לעשות לאנשים כאב ראש, חשבתי בזמן שבלעתי את הכדור סגרתי את הבקבוק והחזרתי אותו למקרר, הייתי עייף, יצאתי מהמטבח והתחלתי לעלות במדרגות, מבטי ריחף על הסלון פתאום שמתי לב לדף שהיה מונח על הספה, ירדתי בחזרה לכיוון הספה והרמתי אותו, קראתי אותו במהירות, איך שכחתי? ראסל השתחרר מהבסיס היום והייתי צריך לאסוף אותו. אני באמת לא יודע להיות אבא, נאנחתי, התיישבתי על הספה, טומן את ראשי בידיי, מיואש ומתוסכל ביחד, רציתי ללכת לישון, אבל לא ידעתי מה לעשות, ברור לי שאצטרך לפצות אותו, נשכבתי ובהיתי בתקרה. מישהו קם, שמעתי את הצעדים פונים לכיוון האמבטיה, הברז נפתח והמים שזרמו ממנו שברו את השקט ששרר בבית, עצמתי את עיניי.
הכדור עדיין לא התחיל להשפיע עליי, הרגשתי כאילו מישהו בעל ידי ברזל לוחץ לי בחוזקה על הרקות, הראש שלי דפק כמו פצצה והרגשתי שכל רגע הוא עומד להתפוצץ. הכאב ראש הפסיק.
עכשיו היה שקט, כבר לא שמעתי את זרם המים,אבל כן שמעתי את הצעדים,
למעשה שמעתי צעדים של שני אנשים,רציתי לקום אבל הגוף שלי תבע להישאר עוד עשר דקות במצב מאוזן.
"אז מי הביא אותך אתמול?" שמעתי אותה אומרת,
טוב,זה אומר שעכשיו כבר בוקר.
"באתי חצי דרך באוטובוס וחצי דרך ברגל"
"תגיד, כשקיבלת כדור ברגל קיבלת גם אחד בראש?" היא אמרה בטון דואג עד כדי כעס. הוא גיחך, "זה מצחיק אותך?" היא המשיכה "אתה רץ לי שבעה רחובות עם רגל שעומדת להתפרק וזה מצחיק אותך? אל תתפלא אם עוד כמה ימים לא תוכל לעמוד עליה מרוב כאבים".
"דבר ראשון- אני לא רצתי כל הדרך, הלכתי לאט ועשיתי הפסקות כדי לנוח,
דבר שני- העדפתי ללכת ברגל הביתה עם כל הכאב שכרוך בזה מאשר להישאר לישון בחוץ, ברחוב, כמו הומלס" הוא השתתק, רק קול הכפית המערבבת את המשקה נשמע ברקע,
"אתה צודק" היא אמרה לאחר כמה דקות "אבל אתה צריך להגיד לו,
זה לא בסדר מה שהוא עשה לך אתמול"
התכווצתי, הם לא היו צריכים להוסיף מילה, אני הרי יודע על מי מדובר פה…
עליי.
"כן, אני יודע.. אבל…אני אגיד לו כשאני אמצא זמן מתאים".

עברו כמה דקות. החלטתי שהגיע הזמן להתעורר, הסתובבתי כדי לקום,
אבל כנראה שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה ששכבתי על הספה,
וכבר הספקתי כנראה לשכוח עד כמה היא צרה…
בתוך רגע כבר נחתתי על הרצפה בבום לא לפני שהספקתי לקבל מכה בראש מהשפיץ של השולחן, היה רגע של הלם אבל אז הכאב החל להכות בגלים חזקים, אמילי וראסל רצו אליי "אבא !"
ראסל ניגש אליי מהצד "תעזרי לי להרים אותו" אמר לאמילי.
הם הרימו אותי והושיבו אותי על הספה "אני בסדר" אמרתי,
אבל ראסל המשיך לתמוך בי בגב בידו "אמילי, תביא לי קרח ומטפחת"
"אני בסדר" מחיתי, אבל זה כנראה לא היה מספיק משכנע…
בקושי עברה דקה ואמילי כבר חזרה עם מטפחת ובקבוק קרח,
החלטתי לקום ולהוכיח להם שאני באמת בסדר, אבל ברגע שקמתי הכל הסתחרר סביבי,התנדנדתי, ראסל תפס אותי ועזר לי להתיישב,
"אולי תפסיק לעשות שטויות ותן לנו לטפל בך" אמר. ניסיתי לחייך אבל הכאב בראש הגיע בגלים חזקים יותר, אני חושב שבסוף יצא לי יותר עיוות בפנים מאשר חיוך, משהו נגע בי, משהו קפוא-בקבוק הקרח .
צמרמורות החלו מתפשטות בכל גופי, נרתעתי לאחור בפתאומיות
"אבא, זה בסך הכל קרח, כדי שלא יתנפח לך".
הרגשתי משהו מטפטף לי על המכנס, השפלתי את מבטי כדי לראות,
זה היה משהו אדום- דם.