נבואת הצללים-פרק ט"ז
אזהרה: סיפור זה אינו מיועד לילדים מתחת לגיל 13. מי שמתחת לגיל 13 וקורא סיפור זה, היחשפות לתכנים מסוימים היא על אחריותו הבלעדית!
פרק ט"ז-אושר
למחרת בבוקר היא פנתה אליו בעיניים נוצצות. "תודה," אמרה. "אני לא אשכח את הלילה הזה לעולם." ואז נשקה לו על פיו, התלבשה והלכה. הוא הביט בכתם הדם על המיטה בעצב מסוים. היא לעולם לא תוכל להתחתן עם איש הגון. קרוב לוודאי שתישאר זונה כול חייה. היא הייתה כול כך צעירה… הוא הופתע מהרגשות שחש כלפיה. זה היה בסך הכול לילה אחד. לאחר מכן הוא התלבש וירד אל עמדת הקבלה. הוא רכש את הנערה מהפונדקאי המופתע, והשאיר גם את התשלום על שירותיה. כשקרא לה הפונדקאי ואמר לה לארוז את חפציה היא הביטה בלקוח-לשעבר, מופתעת. כשירדה לבסוף, כל חפציה ארוזים בצרור קטן, היא הביטה בו בשאלה. "אמרת ששם היה לך יותר טוב, לא?" הוא אמר וחייך אליה. "תודה," אמרה שוב, "אני לעולם לא אשכח אותך." ואז נשקה לו נשיקה אחרונה, ונעלמה מחייו. אך לא לנצח…
וזה גם היה היום בו קנה את המגן שלו מסוחר שהתארח בפונדק והציג את מרכולתו בבית האוכל לפני האורחים האחרים בפונדק. במהרה קארונדל פאגיוס הגיע אליו ולקח אותו לביתו. את הוריו הוא לא ראה שוב. לא היה לו מושג אם הם אפילו בין החיים היום. וביום ההוא הוא התחיל את דרכו, שבסופה הפך לאחד מצמד הקוסמים הגדולים ביותר, הנוראים ביותר, מזה שנים. והנערה ההיא לא נשכחה מליבו…
***********************************************************************************************
כעבור שלוש שנים…
עברו שלוש שנים מאז הלילה ההוא. כעת הוא היה קוסם מתלמד, בחור צעיר בן עשרים. ההצלחות באו והלכו, והוא מצא לו מקום להתנחם כשהן הלכו ולשמוח, שיכור, כשהן באו. זאת הייתה שכונת עוני, סמוכה לביתו של קארונדל, שכעת היה גם שלו. הנשים שם שמחו להכניסו אל מיטותיהן והוא שמח לשלם. טוב, אל מיטותיהן הוא מעולם לא נכנס, כי הן דגלו בשיטה, מגוחכת לדעתו, של התניית אהבים על מזרונים שהיו מונחים על הרצפה. "המיטות שמורות לצעירות." אמרו תמיד. זה לא שהן היו זקנות. רובן היו צעירות אף ממנו. כשאמרו "צעירות" הן התכוונו לנערות ה"חדשות בתחום". מנהג זה נבע כנראה משיקולי חיסכון בכסף. הן לא יכלו לדרוש הרבה תמורת השירותים שהציעו, כי הן היו הזונות הזולות ביותר בעיר, במקום הזול ביותר בעיר. לילה אחד, אפל אפילו יותר מהלילה שבו התקיימה פגישתם הקודמת. האמת היא, שזה נראה יותר דומה לפגישתם של מכרים ותיקים מאשר להיתקלות אקראית בין זונה לשעבר (?) ולקוח לשעבר, שתמיד יכול להפוך ללקוח בהווה. זה היה מן מפגש מוזר בפאתי הלילה בין בחור צעיר וקצת אבוד, לנערה צעירה ואבודה מאוד. הוא בקושי הבחין בדמותה בחסות מעטה החושך. וכשהבין לבסוף שזאת היא, הוא נאלץ לרוץ לאורך כמה סמטאות אפלות כדי להשיג אותה. ככה זה תמיד היה בחייו: הוא נאלץ לרוץ לאורך דרכים מוצפות חשיכה בכדי לקבל פיסת אושר. אם אכן זונה בת שבע עשרה נחשבת לפיסת אושר. בכל אופן, האושר הגיע רק כתשעה חודשים לאחר מכן (אם אכן תינוק צורח בן יומו נחשב לפיסת אושר). כנראה שאכן היה זה אושר, כי את הלילה ההוא הוא לא ישכח לעולם…
***********************************************************************************************
אושר. הוא לא הרגיש את זה מזמן. הרבה יותר מידיי זמן עבר. ועכשיו הוא חזר להווה, אשר היה בעצם כול הזמן העבר. הוא היה בן שלושים ושבע, מתוסכל ומדוכא מכול הבחינות האפשריות. אנשים שבזמנו חשב שהם חסרי משמעות, אפילו מיותרים עבורו, הסבו לו עכשיו אושר גדול. אושר הרבה יותר מידיי גדול משהיה מסוגל לשאת. הוא חשב על האנשים האלה, חשב על הזמן שעבר, חשב על התסכול והדיכאון, וגם על האושר, אותה ההרגשה שהייתה אורחת בחייו לזמנים קצרים בצורה בלתי נסבלת. אוי, האושר, האושר! אילו רק היה מסוגל להרגיש אותו במשך יחידת זמן רצופה אחת. אילו רק היה מסוגל להכיר אותו, הכירות עמוקה, אפילו התאהבות, כפי שכמעט כול אדם מכיר. אילו רק היה מסוגל להמיר את המר שבכאב לתחושה המתוקה, הכואבת-כמעט בפני עצמה, ולהחזיק את זה בתוכו למשך זמן סביר. חיוך נמרח לו על הפנים, אווילי אפילו יותר מכפי שאי פעם יהיה מסוגל לדמיין…
תגובות (1)
לא אהבתי את הקטע שכתבת את המילה שזה נקרא פעם בתנך מוכרת יענו זו והמשך