בתוך ים של ערפל 2
פרק ב' תמונות ילדות
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק הייתי בחדר ,אני חושבת ששעתיים שלוש . אבל אני זוכרת שכל הזמן הזה הייתי שרועה על הרצפה ממררת בבכי, מטיחה את ראשי ברצפה ,מרגישה אשמה, אשמה כל כך גדולה , אשמה שמאיימת להרוג ולהרוס הכול .
הרגשתי איך כל הלב שלי נמעך ואני שוקעת בתוך ים של ערפל ,אני טובעת עמוק ,טובעת בדמעות שלי ..
הרגשתי איך המים בים הערפל, מחלחלים לי לבגדים, וננעצים בי כמו אלף סכינים חדות ללא מנוס .
ואני מנסה לברוח , לצעוק ,אבל הצעקות נבלעות בדממת הערפל .
ואני זועקת לאמא שתבוא ,אבל היא לא באה .
ואני שוקעת ועיני נעשות כבדות ….
ואני מתעלפת … אולי נרדמת אולי מאבדת הכרה ואולי ,אולי בעצם מתה ..
* * *
את הסיפור יומן הזה כתבתי בשביל אמא , לזכרה .
אתם מבינים , חוץ מטקס הלוויה צנוע שבאו אליו רק קרובים לא עשו שום דבר מיוחד לאמא ,ואמא לא הייתה עוד סתם אחת, היא לא הייתה עוד טקס הלוויה צנוע . היא הייתה הרבה יותר מזה .
מאז ומתמיד אמא עודדה אותי לכתוב . היא זאת שדחפה אותי קדימה .
אבל אף פעם לא באמת הקשבתי . ושהייתה שולחת אותי לחדר כדי " למלא את העולם שלי במילים " כך הייתה אומרת , הייתי קוראת, או שומעת מוסיקה …
אבל כותבת ? בחיים לא , אף פעם לא הבנתי את הדחף המיוחד שהיה לאמא .
היא רצתה שאני אהיה סופרת . זה בטוח .
בכל שלב בחיי היא דאגה להזכיר לי את זה , במשפטים כמו :
" אירוש תקשיבי לצלילי חייך ותעלי אותם על הדף .. " או לחלופין "תציירי את ציור חייך באלפי צבעים ותעלי אותו על הדף " .
תמיד היו לה אמרות ציוריות כאלו , שכל פעם שחזרתי אחורה ונזכרתי בהם , חשתי רצון עז לחבק אותה . לאמץ אותה אל ליבי והכי חשוב להרגיש את פעימות ליבה החם .
אבל זה היה סתם רצון . ידעתי שלעולם לא אוכל לממש אותו .
מה שהתחלתי לספר הוא שכתבתי , את הספר בשביל אמא , כדי להגשים את חלומה שהיה סופרת ..
אבל אני מאמינה שיש סיכויים קלושים מאוד לכך .. מכיוון שגם ככה אני לא מתכוונת לתת לאף אחד לקרוא את הסיפור הזה ..
ובטח שלא לפרסם אותו בכל חנויות הארץ , כך שכל אחד פשוט יכול לקום ולקחת אותו ממני .
כמו משחק או צעצוע .
לא . זה סיפור החיים שלי . ואף אחד אבל אף אחד לא ייקח אותו ממני .
החלטתי להעביר אל הדף חוויות שהיו לי עם אמא .
אתם מבינים,כמה שאני אוהבת את אמא ותמיד אנצור אותה בליבי . זיכרונות נשכחים , וזה לא משנה כמה אנסה לשמר אותם . אז ככה ,בכל פעם העלה זיכרון אחר .
שאם ביום מין הימים אציץ שוב ביומן ספר שלי אזכר באותם הזמנים , אותם הזמנים שחשתי מוגנת .
זה היה בערך שהייתי בת 8 אני חושבת זה היה יום גשום ואני אמא ואבא הסתגרנו בבית.
מאז ומתמיד לא היינו משפחה עמידה במיוחד , אבל ספרים היו , ספרים תמיד יש .
באותו הזמן ישבנו שלושתנו כל אחד במיטתו ( במקרה של אמא ואבא באותה המיטה .. ) וקראנו . פשוט קראנו .
אני הייתי שקועה בקריאתו של הספר אי הילדים , בפעם השישית אולי , ואבא ואמא קראו ספרים שהשאילו בספריה , שאני לא נוקבת בשמותיהם מכיוון שאני פשוט לא זוכרת .
אני לא ממש בטוחה איך זה התחיל , אני חושבת שהתחלתי לשחק עם אחד משבבי העץ שהיו על הרצפה בידי הפנויה , זאת שלא החזיקה בספר .
שלפתע הרגשתי כאב עז באגודל , מן כאב כזה שמתפשט ביד כמו נחשים עוקצניים , בטפס ועוקץ ונושך , מטפס במעלה היד מעלפה וחוזר שוב למקום הכבב הראשוני ,
הצעקה שנפלטה מגרוני הייתה צעקה שאפילו אני לא ציפיתי לה .
הצעקה עוררה גם אותי וגם את אמא ואבא מהאווירה הנינוחה שהיינו שרויים בה באותו הזמן.
אמא מיד נגשה לראות מה קרה לי , ואבא ? אבא כרגיל התחיל לצעוק עלי .ש ..למה אני צועקת ו – שאני מעירה את כל השכונה . ואני המשכתי לבכות , ואמא המשיכה לשדל אותי להפסיק לבכות .
ואבא המשיך לצרוח .
במבט לאחור כל זה די מצחיק אותי , איך הבית שהיה שקט כמו בהלוויה הפך בין רגע ללול של תרנגולות זועמות .
כולנו המשכנו בשלנו עד שאימא קמה וצעקה " די דרור!! אתה לא רואה שאתה מלחיץ את הילדה ? " היא רתחה " מה אתה ילדה קטנה ? " המשיכה " למה אתה מלחיץ? , מה אנחנו פה בתחרות צעקות ??"
היא רתחה , לא ראיתי אף פעם ככה את אמא , זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה משתוללת ככה. לא יכולתי להאמין .
כנראה שגם אבא , כי בין רגע הוא השתתק והלך לפינה , ואני ? אני הייתי בשוק טוטאלי . אתם מבינים אמא שלי תמיד נראתה לי כמו המלאך השומר . ותודו שגם אותכם זה היה מבהיל אם הדמות שבעיניכם הייתה תמיד כמו פיה טובה , תתפרץ ככה כמו הר געש שמאיים לכלות את האנושות כולה .
אבל גם הייתי גאה באמא שלי שהגנה עלי ככה .
, אני חושבת שבחרתי לספר דווקא את החוויה הזאת מכיוון שהיא נכרתה עמוק בזיכרוני כי אמא לא הייתה צעקנית וזאת הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה צועקת .
בדרך כלל שעשיתי משהוא שהעציב את אמא , היא הייתה מסתכלת בי במבט כאוב ,מסתובבת, והולכת ממני .
ותאמינו לי , הרבה פעמים הייתי פשוט מעדיפה שהיא תצעק עלי , שהיא תרביץ לי , כי השקט שלה כאב לי כמו אלף סכינים שננעצים בגוף .
טוב סיפרתי את החוויה הראשונה שלי .. די מצחיק שבחרתי דווקא בה … אולי אני מנסה להסביר לעצמי שאמא בכל זאת הייתה אנושית וכמו כל בני האדם גם לה נקבע גורל .
אחרי שסיימתי לספר את זה אני מוכנה ומזומנה להמשיך ולספר לכם מה קרה אחר כך , זאת אומרת אחרי שהספקתי לאבד את אמא שלי , לפגוע באבא שלי , להשתולל להתעלף , והכל בכול כך מעט זמן …
תגובות (0)