אשמייק חלק 6!!!

ואז התחלתי לרוץ. רצתי עם ידי על חזי, שהווסט לא יפול, וחיזקתי את תנופתי, התקדמתי במהירות לעבר הביתנים. לא טרחתי להסתכל אחורה, ידעתי שהם דלקו אחרי, ושהם רצים מהר יחסית לשיכורים. קיללתי בקול כשהם לא הראו סימני עייפות, אין עוד דרך אחרת. הפנתי את ריצתי לעבר הביתנים, פרצתי את דלת חדרי בבעיטה מאולתרת, נועלת במהירות. בזמן שהורדתי את החולצה כדי לסדר את הווסט, כבר שמעתי את צעדיהם של הבריונים מפתח הביתן, לא לקח להם הרבה זמן להבין שהדלת הנעולה היא הדלת שלי.
נלחמתי בשרוול סרבן שהתעקש להישאר על זרועי, מקללת קללות רבגווניות. כשסוף סוף החולצה ירדה, סובבתי את הווסט כדי לקשור את שרוכיו ולסגור את האבזם, אבל בדיוק כשסיימתי לקשור את השרוכים הדלת נפרצה.
"אוקיי ילד," בריון אדמדם דידה לעברי, "בוא נעשה שהריצה שעשינו, תהיה שווה את המאמץ."
ידי הייתה על אבזם הווסט, קצת הרבה בשוק מזה שלא הספקתי לסגור אותו בזמן, ושכרגע בריונים שיכורים בוהים בי.
כשיד הונפה כדי לתת לי אגרוף צדדי, התנערתי מההלם. חייכתי כשהבנתי שהבנאדם בכלל לא מבחין בגופי, הוא היה מעורפל מדי. עצרתי את האגרוף המקרטע של הבריון ביד אחת ושלחתי ברך בצידו. הוא התקפל מעט, אבל ממדיו היו גדולים ממני בהרבה. לקחתי את המזוודה שהייתה מטר ממני והעפתי אותה על פניו, הוא טס אחורה בגלגולים מרהיבים.
הסתערתי על שני הבריונים שעמדו בפתח הדלת עם פרצופים נדהמים, בטוחים בכך שחבר שלהם בטח כבר חיסל אותי. שני אגרופים לאף, לא חזקים מדי, והם נפלו אל הרצפה, ממלמלים הברות ומילים שניחשתי שאמורות להעליב אותי.
הבטתי בדלת השבורה ועיקמתי את אפי, עכשיו אצטרך ללכת למזכירות לבקש דלת אחרת, שילכו לעזאזל הבריונים המטומטמים האלו! שקלתי את האפשרות לעשות זאת מחר אבל דחיתי את המחשבה ברגע שהופיעה. אני לא הולכת לבלות את הלילה עם דלת שבורה, לא כאן, בכל אופן. בהיתי בחלל שנוצר במקום שפעם עמדה בו דלת, ואז קלטתי שאין לי מושג איפה כריס. עברתי מעל הבריונים שעדיין דיברו לחלל הריק ומיהרתי אל מחוץ לביתן, התקדמתי לעבר מרכז הפנימייה, שם בטוח הם יהיו.

"תודה מייק," כריס מלמל בזמן שעיסה לעצמו את זרועו. הוא לבש גופייה, גופו היה מלא כתמים כחולים כהים, פניו התנפחו מעט מעל לעין הימנית. חיכיתי לאיזושהי תגובת פחד או השתאות על כמות הכתמים, אבל פניו של כריס נינוחות להחריד.
הוא שם לב למבטי התמה, "אל תשאל שאלות," הוא חייך חיוך מתנצל. "אתה היחיד שראה את הצלקת, אז לא משנה לי שתהיה פה, אבל זה לא אומר שאתה יכול להמשיך לחטט." קולו הפחיד אותי מעט, אבל מה יכולתי לומר? אני זאת שביקשתי שלא יזייף, וזה בטח איך הוא מתנהג כשאף אחד לא רואה.
היינו על גג חדר האוכל, כריס בהה בנוף שנפרס לפניו, מה שלא היה הרבה, וצמצם את עיניו. ידו הונחה על חזו ועלתה לכתפו, עוקב אחרי סימני הצלקת. נשימתי נעצרה כשראיתי שהיא האדימה מעט, והיא נראתה טריה יותר. הבטתי בשקט בפניו של כריס, שהיו נראות חצובות מאבן, פיו נטה למעלה פתאום לחיוך ממורמר. הוא הישיר איתי מבט, עיניו הפחידו אותי,"על מה אתה חושב, מייק?" הוא לא חיכה לתשובה, הוא קם והתקרב אלי. כשהיה סנטימטרים ספורים ממני, הביט עלי מלמעלה,"אתה נראה בחור אחלה, מייק. אל תסבך את עצמך איתי." הוא לפת את כתפו וצחק, "אני הרבה פחות ממה שאנשים חושבים שאני, אני מזהיר אותך, אני לא חבר קל."
הוא תפח על כתפי, החיוך המאיים לא זז מפניו. הוא לבש את חולצתו וסידר את שיערו, עיניו שהו לכמה רגעים על המרחבים של הפנימייה. הבעתו השתנתה מלעג מאיים לפנים חסרות רגש, ואז לפתע פיו התרחב וחיוך גדול הופיע במקום השפתיים הרפות. הוא הפנה את מבטו אלי, כל פניו קורנות שמחה, חוץ מחלק אחד.
"אני פשוט אלך ואחזור, אף אחד לא ידע מזה, אין להם דרך לדעת." חיוכו התרחב.
הרמתי את אצבעי באוויר כך שהסתירו את עיניו, "עיניים."
"מה?"
הורדתי את אצבעי ושוב ראיתי אותן, עיניים אפורות בהירות, מבטן עמוק וחודר, מבט עצוב, מבט מת.
בהיתי בו לרגע. לשבריר שנייה פניו נהפכו תוהים, הבעה מלאת עניין, הבעה חיה, אבל היא נעלמה.
"ואין כזה דבר חבר קל. אם הוא קל," דיברתי בלי קשר באמת לשיחה, "אז זה לא חבר."
חיוכו נעלם. הוא בחן אותי בשקט ואז הפנה את ראשו. הוא ירד מהגג בדממה, בלי מילה נוספת. נשכתי את שפתיי, הרגשתי מתוסכלת שלא ידעתי מה עובר עליו, הרגשתי מטומטמת שזה מפריע לי כל כך.
איזה תסכול!
נשארתי על הגג כמה דקות, נותנת לרוח לבדר את שיערי הקצר. נזכרתי בדלת השבורה ונאנחתי, אני צריכה ללכת למזכירות. ירדתי מהגג בצעדים כבדים, ראשי מוטה למטה. כשהגעתי למזכירות, הודיעו לי שהדלת כבר תוקנה, כי מישהו בשם דייב דיווח עליה. חייכתי חיוך רפה ומלמלתי תודה. צעדתי לעבר הביתנים, לא ממש מסתכלת לאן אני הולכת. אני לא צריכה לדאוג, לעזאזל, כריס כמעט גבר. הוא יטפל בעצמו.
פניו מוכות האימה והפחד קפצו לראשי וגרמו לצמרמורת קרה בגבי. ניערתי את ראשי, גם אם הוא צריך עזרה, אני לא יכולה לעזור לו עם מצב הרוח הירוד שלי עכשיו. אולי אם אתקרב אליו, הוא יבטח בי יותר, ויבין שלא אכפת לי אם הוא חבר לא קל.
כשהגעתי לחדרי, מצב רוחי כבר לא היה ירוד כמו לפני כן, ולכן, כשראיתי את חדרי, קיבלתי חררה. רק עכשיו שמתי לב שלא פרקתי כלום, ושהמזוודה שלי זרוקה כמו כלב מת, ושהפוסטרים היו פזורים בכל החדר בגלל הרוח מהחלון.
לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לסדר. משום מה דווקא עכשיו, פתאום, התחשק לי לבהות בזמרים על הפוסטרים, במקום לסדר. נשפתי בזעם, סדרי כבר אנג'לה, סדרי! התחלתי להרים את כל הפוסטרים באי רצון, מעיפה עכביש מחולצתי.
עצרתי כשראיתי פוסטר עם להקתו של כריס. דייב וראלף גם היו שם, ועוד מישהו שלא הכרתי, כנראה האחד שעבר. בהיתי בפוסטר, בפניו של כריס, עיניו צעקו לי הצילו. חרקתי בשיני, זה אף פעם לא קרה ליף שאני רוצה לעזור למישהו באופן בוטה כזה.
היתי שקועה בפוסטר, ולכן, צרחתי את נשמתי כשמישהו נגע בגבי, "היי מייק."
"ואוו מייק, אתה צורח חזק!" דייב צחק בקול ומישש את אוזנו.
כריס וראלף עמדו ליד הדלת, אוחזים בחפצים, "אנחנו עוברים לביתן הזה היום."
"א-אה," גמגמתי.
"מה קרה, אתה לא מרוצה?" כריס טפח על כתפי, "אנחנו יכולים לבקש לעבור בחזרה.
"אה," מלמלתי שוב.
"יש לך תשובה יותר טובה מ'אה'?"
"א-אה."
הם בהו בי ואז ראלף פרץ בצחוק אדיר, והשניים אחריו. כריס פרע את שיערי וסרק את החדר, "החדר לא השתנה מאז ג'רי עזב." הוא התחיל להסתובב ולסייר בחדר, ולחרדתי ניגש למזוודה שלי, התיישב על המיטה ובא לפתוח אותה.
"אה!" אמרתי בקול, "צריכים עזרה להעביר דברים?"
כריס, לרווחתי, עזב את המזוודה, "אוה, כן. נשארו לי דברים בחדר, אתה רוצה לעזור לי להעביר אותם?"
מיהרתי להעביר את המזוודה לחצי השני של היקום, טוב, החדר, וחייכתי, "בטח."
חדרו של כריס, שעכשיו של ג'ף, היה נקי כמעט מכל חפציו, חוץ מכמה ארגזים וערימת ארגזים ריחניים למדי. "הנה, תרים את שני הארגזים האלו בצד, אני ארים את סל הבגדים." כריס אמר ואז מלמל משהו על סירחון. חייכתי כשראיתי שלידי הוא לא מחייך את החיוך המזויף שלו.
הרמתי את הארגזים ושחררתי אוויר, כבד! התחלתי ללכת, אבל אז שמעתי קול חבטה קלה, מזווית עיני ראיתי מחברת כחולה. נשפתי בזעם, מקווה שכל הקללות עלי אדמות יבואו על ראש המחברת הזאת, שבעצם אין לה.
הנחתי את הארגזים והרמתי את המחברת, הכריכה הייתה קשה, ולא יכולתי שלא לפתוח אותה, מסקרנות.
סגרתי אותה במהירות, זה היה יומנו של כריס. טמנתי אותה בפנים בחיפזון והרמתי את הארגזים במהירות. כריס כותב יומן?! הוא לא נראה אחד כזה! הלכתי בצעדים זריזים. אבל אולי אני טועה בהכל לגביו, אולי בעצם כריס הזה שאני רואה מבחוץ, הוא רק מחסה? תחפושת?
מי אתה, כריס?