אנשי האוטובוס פרק 5

"זה לא יהיה אותו הדבר, בבקשה?" חייכתי, מהמבט המופתע והמתחנן שהיה לי מקודם נפטרתי ובין רגע כבר לא היה זכר אליו. הוא הוריד את התיק והניח אותו על הריצפה.
אני הלכתי לכיוון השולחן וישבתי מולו, "בוא שב" קראתי לו, הוא התקדם וישב.
"אני מצטער" אמר.
"על מה?" שאלתי.
"על זה שאני אידיוט" אמר במרירות והתחיל לאכול.
"אתה לא אידיוט, ותפסיק להצטער על הכל, זה לא מפריע לי, מפריע לי שאתה מצטער כל הזמן, אז תפסיק!"אמרתי בעצבנות, אני חושבת שאפילו האדמתי.
"בסדר, אני מצטער" אמר, וכשהבין שהצטער שוב, הוא החל לגחך, מהגיחוך שלו, זה הפך לצחוק של שנינו.
אני מתגעגעת לחיוך שלו.

—————————————————————————————————-
פרק חמש!

יום למחרת, הלכתי לביתספר, גיליתי שיעל ועידו ביחד, יעל הייתה החברה הכי טובה שלי, זה הגיוני שהיא לא סיפרה לי בכלל מה הולך בינייהם?, לא בדיוק הזיז לי. ישבתי בכיתה רק רציתי ללכת לאוטובוס כבר בתקווה שבן ההוא יהיה שמה, שאני אראה שוב קמצוץ מהחיוך שלו.
"אז איך החדשות המסעירות?" יעל שאלה כשהליכתה מופנת אליי.
"נחמדות מאוד, כ"כ לא ציפיתי! למה לא אמרת כלום?" אמרתי 'מתעניינת', הריי בכלזאת, היא החברה הכי טובה שלי.
"פחדתי שזה יעשה עין רעה, ממש התחלתי להאמין בזה, אחרי שדוד שלי עבר מתחת לסולם ואז כמה דקות לאחר מכן החיים שלו נהרסו, מה שסיפרתי לך לפני שבועיים, מצטערת" היא חייכה, "אפשר לבוא אלייך היום אחרי בית הספר? כל השיפוצים בבית האלה עושים לקנה הנשימה שלי לא טוב" היא לא פסקה לרגע, אני חושבת שקנה הנשימה שלה היה מצויין יותר מכל פעם, היא באמת אףפעם לא דיברה כל כך הרבה.
"כן, ברור", חייכתי, "גם לא נצטרך להכין אוכל, אמא הכינה כבר!" הוספתי.
אחרי הלימודים, הלכנו יעל ואני לתחנה.
"יעל אני צריכה לספר לך משהו" אמרתי לה, והתיישבנו בתחנה.
"כן, תדברי, רק שזה לא יהיה על עידו שלי כן ?" היא צחקה, אני באמת מקוווה שהם לא יהיו זוג דביק.
"אל תדאגי, הוא שלך לגמרי!" אמרתי, "אבל הכרתי מישהו באוטובוס , לפני שבועיים, והוא כבר בא אלי פעם אחת הביתה, רק כי לא היה לו מפתח".
יעל הסתכלה אליי בעיניים גדולות, "את באמת הכנסת מישהו שהכרת באוטובוס הביתה?".
"טוב, כן, אני יודעת שאני משוגעת.בהתחלה שהוא ביקש לבוא, לא חשבתי לרגע ואמרתי כן, כבר לא הייתה דרך להתחרט, הוא באמת מקסים, הוא מיוחד" אמרתי בניסיון להגן על עצמי, משיחה מעצבנת על אסור להכניס זרים הביתה מהחברה הכי טובה שלי.
"אוקי, פעם הבאה רק כשיהיה מישהו בבית, שלא יקרה משהו. את לא יודעת מה הכוונות שלו" איך היא תמיד חייבת להיות הזהירה מבנינו ?
האוטובוס הגיע ועלינו על הקו. להפתעתי הרבה ההוא היה שמה.
"זה הוא!!" לחשתי ליעל שהייתה מלפניי.
התיישבנו במושב הקבוע שלי, ההוא חייך אליי, והחזרתי לו חיוך.
מישהו ישב לידו, אבל כנראה שההוא לא הכיר אותו, לפחות ככה זה נראה, הוא ישב לא לייד החלון וסגר על הבן אדם שישב ליידו.
"שלום" אמר בן ההוא בקול.
"היי" אמרתי, וגם יעל אחרי דילאי של שניה בלבד.
"יעל זה בן, בן זאת יעל" הרגשתי שאני חייבת לעשות היכרות.
"נעים מאוד" אמר, ויעל רק חייכה. "מאוד חמוד החבר שלך", לחשה לי באוזן בתקווה שהוא לא ישמע.
בן האדם שישב ליד ההוא צילצל בפעמון וחיכה שההוא יקום כדי לתת לו לעבור, וכאשר הוא קם, הוא הלך לקרבת הדלת כדי לחכות לאוטובוס שיעצור.
"אז מה קורה ?" הוא חייך.
"הכל בס.." באתי לומר, אך משהו עצר בעדי. האוזניים שלי החלו לכאוב בגלל כל הרעשים שהיו סביבי, המון בומים כמו של פצצות נחתו עלי. כל האנשים באוטובוס החלו לשים את הידיים על האוזניים בתקווה שזה יעזור להשתיק את הדבר הנורא, המון גיצים עפו באוייר, ראיתי רק אש גיצים ועשן, ואפילו נחנקתי בגללו, "יעל?!?, בןן?!?" צעקתי לעברם, אבל שום תשובה לא שמעתי, הרעש הנוראי לא עזר כ"כ . לפתע החלו כאבים עזים בידיי נפלתי על ריצפת האוטובוס, וקיבלתי מכה חזרה בראש , גם רגלי הימנית שרפה.
לפתע ראיתי את ההוא מזנק עליי, ומנסה להסתיר אותי מהאש שהתפשטה לה ברחבי האוטובוס, "הכל יהיה בסדר, אל תדאגי!" הוא אמר.
"איפה יעל!?" צעקתי, כבר לא היה אכפת לי מעצמי. כאב לי יותר מידי כדי שאני אצליח לסבול.
"אני לא יודע."