אנשי האוטובוס פרק 4

לאט לאט התדירות שלי בקו הלכה ופחתה, הפסקתי לנסוע בו בבוקר. אז הפסקתי לראות כמה מהאנשים הקבועים שראיתי רק בבוקר. אחת מהן הייתה ילדת מדים, לא בדיוק היה אכפת לי, הריי לא דיברנו כ"כ הרבה כדי שזה יפריע. מידי פעם בימי שלישי בערב, הייתי רואה את גברת דיאטה, אבל בבוקר, הפסקתי.
השבוע התחשב בי וחזרתי מוקדם כל יום מבית הספר, זה אומר שלא ראיתי את רוב האנשים הקבועים שאני רואה בדרך כלל. ראיתי המון אתיופים מפאר שכנראה החליטו לקצר לעצמם את היום, או שהמורים קיצרו להם בעצמם.
פעם אחת או פעמיים ראיתי את ההוא-בן. הוא ישב במושב המקביל לשלי. אני לא חושבת שהוא תפס למישהו את המקום, לא ראיתי אףאחד יושב שמה. "החלפת מקום אני רואה" אמרתי אחרי הפעם השנייה שראיתי אותו שמה.
"כן, המקום הזה נראה יותר נחמד" חייך, "שמח לשמוע ששמת לב" הוסיף.
הטלפון שלו צילצל, והוא פתח את הריצ'רץ' של הילקוט השחור שלו, מהתא הקטן ולקח את המכשיר.
"הלו?", הוא ענה לטלפון, "כן אני באוטובוס" דיבר אל הדמות שהייתה מהצד השני של השיחה, "מה?" לפתע דיבר בטון מופתע, "והכל בסדר עכשיו?" שאל, "לא אין לי מפתח, הייתי בטוח שתיהי בבית" הודיע, "טוב, בסדר בסדר. אני אסתדר!" אמר וניתק את הטלפון. בזמן שהוא דיבר אני התיישבתי לי במקום, והמשכתי להסתכל עליו, כשהוא ניתק את הטלפון הוא הביט עליי גם, הוזזתי מהר את ראשי אל השמשה מקווה שהוא לא שם לב שבהיתי בו כ"כ הרבה זמן. מרוב הסתקרנותי הפנתי את המבט שלי שוב אליו, וראיתי שהוא המשיך להסתכל עליי. 'מה קרה' אולי יעזור במצב הזה חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שזה בן ההוא, ושהוא בטוח יצעק עליי, אז שתקתי והמשכתי להסתכל עליו.
"אני יודע מה את רוצה לשאול" אמר, ואני שתקתי, "מה קרה? נכון?" שאל ובא ולשבת ליידי.
"כן" עניתי בקול חנוק ושקט.
"אז זה בסדר, אני רק יכול לבקש טובה?" שאל.
"כן" המשכתי לענות תשובות קצרות וחנוקות.
"אני באמת אבין אם לא תרצי, הריי את לא מכירה אותי, זה יהיה לגיטימי לחלוטין אם תאמרי לא" ניסה להצטדק לפני שביקש את הטובה.
"רק תדבר, אני כבר אדע איך לענות" אמרתי.
"יהיה רע לבקש ממך לבוא אלייך? נתקעתי מחוץ לבית. אני מבטיח לך שאני אספר לך הכל כשנגיע" היה נרגש.
"כן כן, בוודאי!" עניתי בפזיזות.
ולאחר כמה שניות רצו לי בראש מחשבות של ..מה חשבתי לעצמי?, מה אני מסכימה שאיזה מישהו שאני בקושי מכירה יבוא אליי הביתה?
"ואו, תודה. הפתעת אותי!" אמר וחייך חיוך גדול.
אני עדיין בשוק שלקח כ"כ מהר לגרום לו לחייך בצורה כזאת. המטרה הושגה.
שתקנו כל הנסיעה עד שהגיע האוטובוס לתחנה. כשבאנו אליי, נכנסנו לחדר שלי, הוא ישב על המיטה ואני הורדתי את הכפכפי אצבע השחורות שהיו ברגליי קודם לכן.
"שבי" הוא אמר, התיישבתי לצידו, "אני צריך אותך" הוסיף. שתקתי כדי שהוא ימשיך לדבר אך הוא חיכה לסימן חיים ממני.
"מה אתה צריך?" שאלתי.
"אני לא יודע" אמר אחרי שקיבל את הסימן.
"אז איך אני אדע מה אתה צריך אם אתה לא יודע מה זה בכלל?"שאלתי.
"לא לא" מיהר לתקן את עצמו, "אני לא יודע איך לומר את זה" אמר.
"טוב אז תחשוב על זה, אני אלך להכין לנו לאכול" קיוויתי שהרוגע שניסיתי לשדר באמת עבר אליו, וירגיע אותו, "וכשתדע, פשוט תקרא לי" אמרתי וקמתי מהמיטה שלי לכיוון המטבח.
לאחר כמה זמן הוא בא אלי למטבח,
"שירן" אמר.
הסתובבתי אליו, "מה?" חייכתי, והוא התקרב עוד קצת.
"אני לא יודע מאיפה להתחיל" אמר.
"תתחיל מהסוף" צחקתי, "להתחיל מההתחלה זה רגיל מידי".
לאחר כמה דקות של ערעורים עם עצמו, הוא החל לדבר, הוא מלמל מלא מילים מהירות וקיווה שאני לא אשמע הכל "טוב אז, אני כאן בבית של מישהי שאני לא מכיר כ"כ טוב, אחי הקטן בבית חולים כי הוא ניסה להתאבד, הכל הרוס לי, אני אפילו לא מבין מה אתה עושה כאן לעזאזל, את משגעת אותי, את כ"כ יפה, ואני כ"כ אידיוט, מצטער". כשסיים בלי לחשוב פעמיים, רץ לחדר שלי, לקח את התיק שלו, ובא ללכת. אני, כשהייתי כ"כ המומה, לא זזתי מהפוזה הקודמת שהייתה לי.
"בן!, אל תלך!" אמרתי לו כשהוא יצא מהחדר לכיוון דלת הכניסה, אבל הוא לא הקשיב.
"בן" קראתי לו שוב, בקול מתחנן וטיפה צעקני. הוא הסתובב עלי, היו לו עיניים גדולות חומות, בדיוק כמו שלי.
"תישאר" כמעט לחשתי, "בבקשה תישאר" הטון המתחנן נשאר אי שמה באופק גרוני, "הכנתי ארוחה לשניים" אמרתי
"תכניסי למקרר" אמר בקול חנוק.
"זה לא יהיה אותו הדבר, בבקשה?" חייכתי, מהמבט המופתע והמתחנן שהיה לי מקודם נפטרתי ובין רגע כבר לא היה זכר אליו. הוא הוריד את התיק והניח אותו על הריצפה.
אני הלכתי לכיוון השולחן וישבתי מולו, "בוא שב" קראתי לו, הוא התקדם וישב.
"אני מצטער" אמר.
"על מה?" שאלתי.
"על זה שאני אידיוט" אמר במרירות והתחיל לאכול.
"אתה לא אידיוט, ותפסיק להצטער על הכל, זה לא מפריע לי, מפריע לי שאתה מצטער כל הזמן, אז תפסיק!"אמרתי בעצבנות, אני חושבת שאפילו האדמתי.
"בסדר, אני מצטער" אמר, וכשהבין שהצטער שוב, הוא החל לגחך, מהגיחוך שלו, זה הפך לצחוק של שנינו.
אני מתגעגעת לחיוך שלו.