נבואת הצללים-פרק ט'

פרק ט'-המסע מתחיל
"אוף, איזה קור! זה נראה לך נורמאלי לבלות את הלילה ביער בקור הזה?!" השעה הייתה שתיים עשרה בלילה והם היו עסוקים בהקמת אוהל ( מתחת למטרייה הענקית של שאהאן שתקעו בקרקע) אמצע יער עבות, קודר וגשום, שככול הנראה יהפוך עוד מעט להיות מושלג. "מה לעשות? היינו חייבים לעצור איפשהו! נראה כאילו הולך לרדת שלג." הוא נשא את מבטו אל השמיים. "זהו, האוהל מוכן." "אני צריכה להחליף בגדים. ולהתקלח! איפה אני אתקלח?" "אז היום לא תתקלחי, זה לא כול כך נורא. מחר נמצא איזה פונדק ושם נתקלח." "אז איפה להחליף בגדים?" "תיכנסי לאוהל. אני אכנס אחריך." "ולא תציץ לי, נכון?" "למה את חושבת שאני אציץ לך? השתגעת? רק לפני יום הכרתי אותך! אל תדאגי, לכי להחליף בגדים." "אבל יהיה לי נורא קר בכותונת לילה דקה בקור הזה. ועוד בתוך אוהל…" "יש לך שק שינה, את תסתדרי. ואם יהיה לך בכול זאת קר מידי אני אתן לך להתכסות במעיל שלי." "תודה." "אין בעד מה. נו, תיכנסי כבר להחליף בגדים."
הוא ידע בפירוש שאסור לו להיכנס אל תוך האוהל. זה אסור על פי קוד מוסרי ועוד יותר חשוב, על פי אחד מחוקי הקסם. "מעשה קסם יחדיו עם מעשה אהבה-יביאו לכם רק איבה!" אבל הוא גם ידע שהיא לא תתנגד. למעשה, העיקרון הזה של: "אסור לי, אבל אני בכול זאת עושה את זה והיא לא תתנגד", הוא מה שבעצם הוביל ללידתו. הוא חב לעיקרון הזה את קיומו. הוא לא ידע אם הוא רוצה להיכנס למרות שאסור לו, אבל ידע שהוא תמיד רוצה. בדיוק כמו אבא שלו, שעשה דברים רק כי הוא יכול, בדיוק כמו אבא שלו, שהפנט אנשים עם היופי שלו וגרם להם לעשות דברים בניגוד לרצונם המודע, בדיוק כמו אבא שלו, שגרם לו להיות ילד בן שבע שיודע הרבה יותר מידי מכפי שהוא אמור לדעת. ואז אבא שלו פשוט נעלם. ולא היה מי שיסביר לשאהאן, שזה אסור לכפות על האחר את רצונו, לא היה מי שיסביר לו, שמה שלא יהיה הוא תמיד ירצה גם אם הוא לא ירצה, לא היה מי שיסביר לו איך ומה לעשות. פאגיוס היה עסוק מידי בהסתגרות במחבואו, עוסק בקסם, וגזר על שאהאן הסתגרות של עשר שנים. עשר שנים של בדידות וסגפנות. הוא מעולם לא דיבר עם מישהו בן גילו בעשר השנים האחרונות, לא שיחק כמו שילד אמור לשחק, לא השתטה, לא השתעשע, לא צחק ולא בכה. וכשהתבגר, החיסרון בחברה הורגש עוד יותר. הוא הגיע לגיל שבע עשרה ומעולם לא נישק בחורה, מעולם לא היה מאוהב. ומה שהכי תסכל אותו היה שאילו רק היה ניתן לו לפגוש נערות בנות גילו, הוא היה משיג את כול הדברים האלה בקלות בלתי אפשרית. הייתה לו יכולת שכול נער היה משתוקק לה, יכולת לכבוש את ליבה של נערה ללא מאמץ. והיכולת הזאת מעולם לא זכתה למימוש. אם רק היה בסביבתו אדם מבוגר הגון, ודאי היה נאמר לו שזה לא הכול בחיים. אבל אביו נעלם, ופאגיוס היה עסוק מכדי לשם לב אליו למעט בקשות שקשורות לתפקידו כעוזרו של הקוסם או העלאת זיכרונות על אביו. במהרה הפכו סיפורי האהבה הדמיוניים שטווה לעצמו לכול עולמו. והשיחות עם פאגיוס על אביו אף הגבירו את האובססיביות שלו לנושא. את אימו הוא מעולם לא פגש. היא הייתה עוד אחד מכיבושיו האין סופיים של אביו, עוד אחת מהנשים העניות שגרו ב"השכונה ההיא, של העניים, לשם אביך היה הולך לנקות את הראש מהקסמים או כשהשתכר אחרי הטלה מוצלחת של קסם חדש…" כפי שהגדיר אותה פאגיוס. יום אחד הם פשוט פתחו את הדלת וראו אותו מונח על המפתן. אביו ידע שהתינוק הוא שלו, מאחת הנשים הרבות לאינספור שאיתן שכב. ומאז גידלו אותו אביו ופאגיוס, שהפך להיות האפוטרופוס שלו כשאביו נעלם. שבע השנים הראשונות של חייו, כשאביו היה עימו, היו מלאות במידע לא מובן, ברסיסים של קולות ומראות שהפחידו אותו אבל הוא למד להתרגל אליהם, בדיבורים מלוכלכים ועוד הרבה דברים אחרים שילד בן שבע לא אמור לראות. פאגיוס ואביו פשוט לא טרחו להסתיר אותם. עשר השנים הבאות היו מתסכלות לא פחות. המידע שצבר בגיל שבע החל להיות מובן יותר, זמין יותר להבנה, הוא החל להבין את משמעות המראות והקולות והבין את המעשים שמסתתרים מאחוריהם. ולכול אלו הצטרפו הדיבורים המלוכלכים, שעכשיו הבין את פשרם וידע לקשר אותם עם המראות והקולות והמידע. ובגיל שתיים עשרה החל להבין שהדברים האלו קשורים אליו, שהוא צריך להשתמש בהם עם אנשים אחרים בעולם, בדיוק כמו אביו. זה נראה לו מאוד טבעי, כי לא הסבירו לו משהו אחר. אבל לצערו, הוא היה במחבוא. ככול שהתבגר הוא החל לחשוב שלעולם לא תהיה לו הזדמנות ליישם את הידע שלו. אבל הנה, הוא יצא מהמחבוא. והוא לא לבד. גם היא פה. הוא יכול להיכנס לשם. והיא לא תתנגד. האם כדאי לו? אולי עדיף לחכות ולראות אם היא בעניין בכלל? בעוד הוא תוהה ומהרהר, היא כבר יצאה. "אתה יכול להיכנס להחליף בגדים." אמרה לו. הוא הביט בה, מתחיל שוב לטוות לעצמו תוכנית בדיונית ושוכח שזה בעצם אסור…
הוא נכנס לאוהל. הוא הביט בעצמו, ואז הכתה בו ההכרה: "מעשה קסם יחדיו עם מעשה אהבה-יביאו לכם רק איבה!" הוא האיבה! יש לו יכולת פיתוי בלתי מרוסנת, כוח משיכה בלתי נלאה. הוא יכול לגרום לאנשים לעשות דברים בניגוד לרצונם המודע, והם אפילו לא ירגישו. הוא יכול, אם רק ירצה, לגרום לה לאבד את כול מה שהאמינה בו במשך שנים! הוא יכול, בגלל מילה אחת קטנה, לגרום לה לעשות איתו דברים שהיו גורמים לדודה השמרנית שלה למות מרוב בושה! אבל הוא יודע שכך לא מתנהגים, והוא לא רוצה להיות כמו אביו. הוא לבש את הפיג'מה שלו. ואז הביט בה, והבין שהתוכנית שלו חסרת סיכוי. הוא אדם יצרי מאוד, והחינוך שקיבלה מדודתה שולל כול יצר. היא גרה כול חייה בעיירה קטנה ומנומנמת, והיא אינה רגילה לריגושים מהסוג שהוא יכול להעניק לה. היא אינה מבינה את המאווים והתשוקות שמניעים אותו ושאיתם חי כול חייו. הוא יפחיד אותה ויגרום לה להירתע ממנו. צריך לתת לזה זמן. הוא ינסה להתקרב אליה, ויעשה את הצעד הנכון כשירגיש שהגיע הזמן הנכון. בינתיים, כול מה שנותר לו היא התוכנית, ועליו לרקום אותה בזהירות. בכול זאת, הם הולכים לישון באותו האוהל הקטן, שק שינה אחד צמוד למשנהו, במשך כול הלילה. זאת התחלה טובה מכפי שניתן היה לצפות…