ביכורים
חלפו אכן שעות מספר וכצפוי הגענו לארץ ישראל הארץ שלנו הארץ שבה נחיה כולנו כל היהודים יחדיו אין כבר גולה יש רק ארץ ישראל. ולארץ המובטחת עתידים להגיע כל היהודים ונהיה רבים ונוכל לבנות את ארצנו כנאמר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" ואכן האנייה עגנה בנמל ואט אט ירדנו ממנה ונכנסנו לאולם ענק הומה אדם. אנשים עייפים , מבוהלים ומחכים לבאות. אבי החזיק את אחי בזרועותיו ואני נשרכתי אחרי אמי שצעדה בקושי וכרסה בין שיניה ומה שזכור לי בדיעבד כי אני חווה ממש ממש את הטראומה הראשונה שלי בחיי הקצרים והיא סיטואצייה שבחיים לא נשכחה מזיכרוני וזה היה כך. המון המון המון אנשים שם למעשה כל האנשים שהיינו באנייה ממתינים ולעתים גם נדחפים כולם עצבנים , עייפים ורצוצים ורוצים לצאת מהדלת הדלת שתוביל אותנו אבל לאן לאן נגיע ? אין אנו יודעים אבל מה שכן יודעים הוא הרצון להגיע לדלת לאותו שער כשהכל עלום והכל זר ומנוכר וכולם נדחפים יותר ולמה אינם מסבירים ולמה הם מתקדמים לעבר אותה דלת כשעל פניהם נסוך מבט כואב מבט נואש מבט שלעיתים אינו אומר כלום.
הלכתי גם אני אחרי ההמון ודמעות של ייאוש של פחד של בקשה לחזור בחזרה לארץ שלי לחדר שלי ועוד כהנה וכהנה מחשבות של ילדה קטנה ומיואשת ילדה בת 7 !!!! ולבסוף הגיע גם תורנו ליציאה מהאולם ושם ראינו אנשים עומדים בפתח היציאה ומרססים כן כן הבינותם היטב מרססים אותנו (שלימים – הבנתי שכך מרססים כל מיני תייקנים . זה כואב כה משפיל אלא כל המצב כל האירועים שחלפו עלי במהלך הימים האחרונים מאז אותו בקר יפהפה שיצאנו מביתנו הכל כך יפה ומסודר להפליא ושמנו פעמינו לבלתי ידוע וזה כנראה התפוצץ ויצא החוצה עם הריסוס המסריח והמשפיל וההרגשה שלי הייתה עלבון, רצון לשוב למקום שממנו באנו ולא לעבור השפלות . ראיתי שהורי היו אובדי עצות אבי בקש ממני להירגע ואמר לי בלחש שהוא מקווה כי אני אבוא לעזרתו עם אחי ואמי ואני רק מכבידה . מלים אלה פתחו ביתר שאת את מאגר דמעותיי ולבי התכווץ יותר ויותר כי הרגשתי שהצפייה ממני רק בתחילתה ועלי לקחת חלק בנטל אבל אני עדיין קטנה , אני ילדה , אני פוחדת , אני זקוקה לכתף להניח את ראשי הכואב , וזאת ציפיתי מהורי שיטו את כתפם בשבילי, אך המצב הכתיב זאת ואני חרף גילי הרך , כבר גדולה ולוקחת פיקוד אך כיצד אעשה זאת ? אני קטנה, אני לא מבינה את השפה שאני שומעת מדוברת על ידי האנשים שמסביבי, אני לא מבינה מה מבקשים מאתנו הפקידים כששאלו אותנו לפרטינו האישיים אני רק בכיתי ורק יללתי ואז הכל נעשה יותר גרוע כי הרגשתי שנכשלתי. לא אלאה אתכם קוראי החביבים בכל הסיטואציות שהתרחשו וכולנו ציפינו שמשם לאחר הריסוס , ואני חרף גילי הרך , כבר גדולה ולוקחת פיקוד אך כיצד אעשה זאת ? אני קטנה, אני לא מבינה את השפה שאני שומעת מדוברת על ידי האנשים שמסביבי, אני לא מבינה מה מבקשים מאתנו הפקידים כששאלו אותנו לפרטינו האישיים אני רק בכיתי ורק יללתי ואז הכל נעשה יותר גרוע כי הרגשתי שנכשלתי. לא אלאה אתכם קוראי החביבים בכל הסיטואציות שהתרחשו וכולנו ציפינו שמשם לאחר הריסוס נגיע למקום טוב ואז יצאנו לרחבה ענקית ומה שראינו היה שברחבה לאחר צאתנו חנמספר רב של משאיות ענקיות שבחיים לא ראיתי כמותם ושם עמדו מספר אנשים (אנשי הסוכנות ב. זי הקשיבו בבקשה ואמשיך ואספר לכם את מה שארע מרגע שיצאנו מהאולם הגדול ( לאחר הריסוס ) סליחה כי חוזרת אני על המלה ריסוס אך גם היום כשאני אשה בוגרת אמא וסבתא חשה ללא קץ את אותו אקט כואב ומביש. ואמשיך לספר לכם כי לאחר מסירת כל פרטינו האישיים ראינו ל.) והקריאו בשמותינו כל שם שנקרא התבקש לעלות למשאית ולאן נגיע אין יודעים לפחות לא עכשיו.
הכל נראה לי בדיעבד וגם אז מחזה שעוד רגע יעלה המסך ואני בקי אהיה בביתי בחדרי בפסנתרי אך כל זאת היה רק משאלת לב
המשך יבוא
תגובות (0)