אשמייק חלק 8~

אוקיי, העלילה רק המשיכה להתפתח אז לא יכולתי שלא להמשיך להעלות XD
תהנו!!

בבוקר, בכיתה, השתחררתי מההלם. דייב התנהג אלי בדיוק כפי שנהג עם "מייק". התחלתי לחשוב שהכל אולי היה חלום, אבל כשראיתי שדייב כבר לא נוגע בי בחופשיות, ונותן לי "ספייס", הבנתי שלא ממש.
אולי בעצם לוותר על הכל? לחזור הבייתה ולגור עם "אבא" שלי? מה אני בכלל מחפשת פה…?
"היי מייק!" לני התיישב על הכיסא, וכמעט ריסק אותו, והתמתח. הוא שם את רגליו על שולחנו, "שמעת על התחרות הזאת שהולכת להיות? כריס לונר מהכיתה הגבוהה תמיד נרשם אליה. אבל בהופעות הוא פתאום לא בא. כולם מחכים לשמוע אותו שר סוף סוף, מעניין מה יקרה השנה…"
"למה הוא תמיד נעלם?" תמהתי.
לני משך בכתפיו וזרק על תלמיד כדור מנייר, "אם הייתי יודע הייתי אומר לך, לא?" לני לא נראה כאילו מתחשק לו להמשיך בשיחה, הוא יותר נמשך למלחמת כדורים עם המורה (הקרב היה חד צדדי).
בהיתי בחלון הכיתה, השמש כבר היתה בשמים, בא לי עיטוש. ישבתי בלי לזוז, מחכה שהאפצ'י יצא, אבל ממש ברגע האחרון, כדור נייר פגע באפי. העיטוש נעלם ורק דגדוג מחרפן נשאר בנחיריי. הבטי מסביבי באי אמון, מי מעז להפריע ככה? ועוד באמצע אפצ'י!
הזורק, איך לא, היה דייב. הוא לא למד לקח עם העוגות, מסתבר.
על השולחן לידי, היה מונח ספר פיזיקה, הרמתי אותו והסתכלתי על דייב. הוא החוויר ושפתיו אמרו "טייק איט טיזי".
אני אראה לו מה זה 'טייק איט איזי', חתיכת חצוף שיודע מי אני. ספר הפיזיקה שלי התעופף באלגנטיות רבה, ופספס את דייב. הוא נחת על ילד בעל שיער חום ופנים חלקות. הוא היה הילד הטוב של הכיתה, גאון, ובקיצור, שפוי. לני הסביר לי שיש לו לפעמים התפרצויות זעם לטווח ארוך ונטיות התאבדות, מה שדי הסביר את הנוכחות שלו כאן. ושדי חיזק את הבהלה שלי, שהרגע זרקתי ספר פיזיקה עם חמש מאות עמודים, על ילד עם התפרצויות זעם.
הוא הסתובב וחיפש את הזורק, מבטו כועס עד מחריד, למרות האלגנטיות המרובה שהייתה כרוכה בזריקת הספר.
"תגיד מה אתה מפגר?" הוא ירה לעברי.
"א-אה… " התחלתי, לא בדיוק יודעת איך לפתוח את נאום ההתנצלות שלי.
"אוף, כולם פה מטורפים על כל השכל! אולי תפסיקו עם ה…-" הוא לא הספיק לגמור את המשפט, כי ספר עם השם "לני" מקושקש בכל מקום עשה חותמת מדהימה בפרצופו.
לני פרץ בצחוק פראי, "חביב המורים, ילד יקר ונבון, עיקר הבריאה, מה דעתך להסביר לי את שאלה תשע?" הוא אמר, "הרי אתה האחד והיחיד," הוא עבר לקול דרמטי, "שמקשיב בשיעורים!"
"תראו מי מדבר," הילד מישש את פניו, שכנראה קצת הרבה כאבו לו. "לפחות אני בעל השכלה, המקצוע היחיד שאתה טוב בו עלי אדמות הוא…" הוא התאמץ מאוד לחשוב, "בעצם אני לא יודע אם יש אחד כזה!"
לני נשף בבוז, "אני הייתי קורע אותך אם היה שיעור ספורט בבית ספר לחנונים הזה!"
הילד נופף בידו, "גם בספורט אני טוב."
לני לא וויתר, "אוה, ואני יודע כבר במה אתה הכי טוב!" הוא נעמד על השולחן, "וזה בלנפח את חזה תרנגול ההודו שלך!"
צחקתי, ידי תומכת בראשי. צמד חמד, שימשיכו לריב. התחלתי לקרוע דפים מהמחברת, ולחתוך אותם חלקיקים-חלקיקים. בסוף, כשהייתה לי ערימה לתפארת, לקחתי חופן גדול ויפה וזרקתי אותו על לני, שבדיוק היה באמצע לצעוק "ואני" (מה שאומר שהפה שלו היה פתוח לרווחה).
הוא ניער את ראשו וירק חלקיקי דפים מפיו, הוא התכופף ולקח חופן מהערימה שלי ופיזר עלי. הוא צחק בקול למראה שיערי המעוטר, "אדמדם עם נגיעות לבנות, וואלה!"
הילד עם התקפי הזעם צחקק לו מאחור, לני קפץ בתדהמה, "את צחקת! אשכרה צחקת!!"
עוד חופן של דפים נחת על פרצופו, ואני מיהרתי לצאת מהכיתה. מבט מהיר הבהיר לי שלני לא דלק אחרי. חייכתי לעצמי, נו טוב. המשכתי ללכת לעבר הביתנים, היה לי משעמם טילים, מה אפשר לעשות? ארוחת צהריים תהיה רק עוד שלוש שעות, ועד אז אין לי שום דבר להתעסק בו.
הגעתי לביתן שלי, כשפתאום שמעתי פריטות גיטרה, הן באו מחדרו של כריס. הלכתי לכיוון החדר שלו, לרגע עמדתי משותקת. להתערב? לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת.
"מי זה?" הנגינה פסקה וצעדים נשמעו לכיוון הדלת, יכולתי לשמוע את משקל גופו נשען על הדלת המעוצבת, הוא לא רוצה שיכנסו…
"זה אני, מייק."
אנחה נשמעה מהצד השני, אנחה מעליבה, הרגשתי את העלבון צורב בחזי. הוא לא רוצה לראות אותי, גם לא לשמוע. "אולי תבוא אחר כך? אני… אני לא במצב רוח עכשיו…"
החלטתי להתעקש, "למה?"
כריס זע, "פשוט תלך, זה הכל."
לא זזתי ממקומי, נשארתי שותקת. משום מה הרגשתי קרובה אל כריס, יותר מהשאר, למרות שאפילו לא עבר שבוע. המילים שלו עדיין צרבו לי. נשארתי מסומרת למקומי, לא יודעת מה לעשות. לא הנעתי עפעף גם כששמעתי את משקל גופו של כריס עוזב את הדלת, וכששמעתי את קפיצי המיטה מתכווצים כשכריס התיישב עליה וקילל בשקט.
הוא שוב החל לפרוט על הגיטרה ולשיר. זה לא היה הקול שאליו התרגלתי, זה היה קול בעל טון נמוך, עמוק, משהו שגרם לי לחוש פחד, יאוש ותסכול באותו הרגע, קול של גבר. תכננתי לעזוב אחרי שראיתי שכריס לא שמח לראות אותי, סליחה, הנוכחות שלי אפילו הפריעה לו… אבל הרגשות שבאו עם התחלת שירתו של כריס, לא נתנו לי אפשרות לעזוב.
"כריס."
הנגינה נפסקה באחת, קול צעדים עצבניים מלאו את חלל הביתן. הדלת נפתחה בתנופה, "אמרתי. לעזוב. ללכת. להסתלק. לא מובן?!" הוא לא צעק, הוא גם לא נשמע כועס. הוא היה יותר נשמע פוקד, עצוב ומיואש. שיערו היה פרוע ולא מסודר, נראה בהיר יותר מתמיד, עיניו האפורות נהיו אדומו (בכי?) וכשהבטתי בפניו לא יכולתי לומר את כל מילות ההרגעה שרציתי. הצטערתי שהפרעתי לו, הצטערתי שדחפתי את האף שלי, הצטערתי שאני כל כך אידיוטית.
על פניו השתרע פצע, סימן מכוער. הפצע לא הספיק אפילו להגליד ודם יבש עדיין בצבץ ממנו.
"כריס… א…-"
כריס תפש על מה אני מסתכלת והרכין את ראשו במהירות, ידו מסתירה את הפס האדום, "זהו. מרוצה? שמח? ביקשתי ממך לא להיכנס! לא להפריע! ביקשתי שתלך! מאיפה אתה שומע בכלל?!" קולו העצוב נהפך לכועס.
ידיי הזיעו, אני מצטער, רצתי להגיד. אבל במקום זה התחלתי לפחד. זהו, זה כריס שאני לא באמת מכירה. זהו הכריס מתחת לכל השכבות, זהו הכריס שאני מתערבת בחיים שלו בלי לחשוב פעמיים. זהו כריס.
"אה…- אני מצטער…" גמגמתי.
כריס הרים את ראשו, ידו עדיין מחפה על פצעו. הוא היה נראה עייף וחסר חיים, "מה רצית?"
"אני…"
כריס הביט עלי בעיניים מזוגגות.
"באתי לשאול מה שלומך." פלטתי במהירות.
כריס חייך חצי חיוך מריר, שגרם לי לחוש את העוצמה של התסבוכת שאליה נכנסתי. עמדנו ככה כמה שניות שנראו ארוכות למדי, לבסוף כריס זז הצידה ופרש יד אחת לעבר חדרו, "כנס."
ליבי דפק בחוזקה בלי כל סיבה רצינית, נכנסתי.
כריס התיישב על מיטתו. התריסים היו מוגפים, והחדר היה חשוך מעט, אווירה עומדת ומכונסת הייתה בחדר. הרגשתי כאילו נכנסתי למקום אסור. כריס עבר למצב שכיבה ופרש את ידיו, "אני מצטער שאני ככה."
שתקתי. הוא מצטער? על מה לעזאזל? אני היא זאת שצריכה לפוצץ אותו עם התנצלויות בעודי עומדת על ברכיי ומשתחווה. נשימתי הופרעה מעט כששמתי לב למחברת בעלת כריכה עבה שהיתה פתוחה, היומן שלו. דפים היו תלושים ממנה, והדפים התלושים היו ממש לידי.
היה שקט, נלחמתי בדחף הלא טהור של להציץ במה שכתוב בדפים התלושים, שהיו זרוקים לידי. נכנעתי לדחף והעפתי מבט, שחזר כמו קפיץ בחזרה אל המיטה. ליבי איים להתפקע, חשתי כמו יצור נחות שחודר לפרטיות של אנשים.
כתב היד של כריס נחרת במוחי, במבט אחד מסכן ראיתי קללות, קללות על אבא שלו. הוא קשקש על כל הדף, הוא צייר סכין, והוא ביקש שלעולם לא יגעו בו יותר.
אבא שלו נוגע בו.
השתיקה הייתה כבדה, כריס עדיין שכב על מיטתו ובהה בתקרה. הרגשתי צורך לדבר, "אתה הלחנת את השיר ההוא?"
"כן." תשובה סתמית בקעה מאי שם.
שוב שתיקה, הדממה הסמיכה הלחיצה אותי. מה שהיה כתוב בדפים הקרועים עדיין הימם אותי, אבל לא רציתי להסיק מסקנות. "איך… איך היה אצל אבא שלך?"
כריס לא זע, "כיף מדהים."
"אתה מצפה שאאמין לך?"
"אני מבקש שככה תחשוב," הוא התיישר ובהה בי בעיניים מזוגגות.
"אתה הולך להעמיד פנים שוב? מחר עוד פעם תחייך כאילו הצרה הכי גדולה שלך זה בית הספר? תשתולל כמו כולם?"
"זה הכרחי," כריס הפנה את מבטו הצידה, כילד נזוף.
"תגיד את האמת, כשהטחתי בך את הג'לי, וכשהצלתם אותי מחבורת הבנות המפחידות האלו, גם הרגשת מסריח בפנים?"
"אתה לא יכול לומר לי להפסיק עם מה שאני עושה. אני יודע לאן אתה חותר, עברתי את זה גם עם דייב וגם עם ראלף. פשוט תתעלם, כמוהם."
"אני לא יודע מה קרה לך, "אמרתי, למרות שלחרדתי אולי כן, "אבל אני לא מעוניין להתחבר עם תחפושת. אני רוצה להתחבר עם כריס האמיתי, גם אם הוא לא רוצה וגם אם האישיות שלו מתוסבכת."
"אני עייף." כריס הפטיר ובא להתפשט.
קפצתי על רגליי בבהלה, "אוה! טוב, תהנה ב…שינה שלך…" התקדמתי אך נפלתי על הצעד הראשון.
"אתה בסדר?" כריס בא להושיט לי יד.
"כן… אני בסדר אני בסדר!" אמרתי וקמתי, מתקדמת אל הדלת, שהייתה לרוע מזלי סגורה, והאף חסר המזל שלי חטף את המכה.
"אאוץ'…" מלמלתי, מעסה את אפי הכואב, חשתי כאילו התרסק לאלפי אפיפים. מיהרתי לצאת ולסגור את הדלת, שומעת בחטף את כריס פולט גיחוך.
נאנחתי.
התקדמתי לעבר חדרי, ובדיוק כשהייתי קרובה אל הדלת, דייב יצא מחדרו.