קרן אור, פרק א'

**קרן**
"זה בן!" קורא אבי בהתרגשות. אמי מחייכת באושר, ואז מתמוטטת על המיטה באפיסת כוחות. הם נמצאים בחדר הגדול. אמי ילדה לבד, כי אין לנו כסף להזמין רופא. "קרנוש," קורא לי אבי, "את לא רוצה לראות את אחיך החדש?".
"לא, אני לא רוצה!" מתי הם יבינו כבר? מההתחלה הייתי נגד התינוק הזה, אבל הם לא קולטים. הם חשבו שאני אוותר להם בסופו של דבר, אבל איך אני אמורה לטפל עכשיו בעוד מישהו, עם שני הורים נכים ואחות קטנטנה בת שנתיים? "אני רוצה לראות אותו אבא!" קוראת ליהי אחותי הקטנה. היא רצה בהתלהבות אל החדר הגדול, בו יושב אבי בכיסא הגלגלים שלו עם התינוק החדש בידיו, ואמי שוכבת על הספה הגדולה. "איך תקראו לו?" שואלת ליהי, "אולי רורי?"
אבי מקמט את מצחו, "רורי? איזה מין שם זה?" שאל.
"לאח של שחף קוראים רורי." עונה ליהי.
"אני לא יודע חמודה, אולי." עונה אבי, "קרן, את יכולה לבוא לעזור לי להלביש את התינוק?"
"לא אבא, אני לא יכולה! הרי זה ברור ששוב אני אהיה זו שמגדלת אותו, בדיוק כמו מה שהיה עם ליהי. נמאס לי. אני לא רוצה לגדל עכשיו תינוק. אני רק בת 12, מה אתם רוצים ממני? אני הולכת מפה ותנסו להסתדר לבד!" אני יוצאת מחדרי, רצה אל דלת הבית ופותחת אותה. אני מספיקה לראות את פרצופו ההמום של אבי, ואת פרצופה התמה של ליהי לפני שאני יוצאת מהבית וטורקת את הדלת.
אנחנו גרים בשכונה עלובה ולא מטופחת, מפני שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו יותר מזה, עם המשכורות הנמוכות שההורים שלי מצליחים להשתכר כנכים. כשאני הייתי תינוקת הם שכרו מטפלת וכמעט התרוששו לגמרי. אני צועדת ברחוב, ושוקלת את צעדי הבאים. הביתה אני לא חוזרת, ואין לי שום חברים ללכת אליהם. אני ממשיכה ללכת. כשאני מגיעה לתחנת האוטובוס אני נשארת בה ומחכה. אני עולה על האוטובוס שמגיע בלי לברר לאן הוא נוסע, ומשלמת לנהג במעט הכסף שיש לי בכיס. אני מתיישבת במושב אחורי ומחייכת לעצמי. נראה אתכם מסתדרים עכשיו אמא ואבא!