משהו על נשיקת צללים ( האקדמיה לערפדים 3)
קצת מחשבות שלי שהתעוררו על הספר…
כלכך התחברתי לרוז.. התאהבתי בדימטרי כאילו הוא המורה שלי… כעסתי על המורים של רוז כאילו הם עיצבנו אותי והרגשתיי את הכאב שלה כלכך חזק… שאני חייבת לעשות אתזה, לכתוב מה אני הייתי עושה. איך אני מרגישה כרגע, בתור רוז. אז הנה זה…
–
–
–
למה. למה הוא עשה לי את זה?! בוא לא יכל לחמוק מהסטריגוי האלה, הערפדים הצמאים לדם? בזה שהוא לא עשה את זה הוא בעצם אמר לי שהוא רוצה שאנ יהרוג אותו. הרי הוא בעצמו אמר לי שאם אני יראה סטריגוי שפעם הכרתי אני אהיה חייבת להרוג אותו! הוא בעצמו אמר שזה כבר לא אותו אדם! הרי כשישבנו בפתח המשאית שהובילה אותי, את ליסה ואת נטלי, הבת של ויקטור דשקוב שהפכה לסטריגוי בשביל לשחרר את אביה מהכלא, שנינו אמרנו שאנחנו מעדיפים למות מאשר להפוך לסטריגוי. אבל למה עכשיו?! כשאני צריכה אותו יותר מכול? בגלל מייסון, בגלל מה שקרה בבקתה… דווקא עכשיו כשאני הכי צריכה אותו! בשביל להבין איך אני שומרת על עצמי שפויה! עכשיו, כמה חודשים לפני סיום הלימודים…. דווקא עכשיו כשהיינו סופסוף להיות ביחד באופן גלוי!
הרגשתי שאם אני לא מכניסה למישהו אגרוף, או לפחות בוכה שעות על גבי שעות, אני אתחרפן. סופית.
אבל לבכות זה לא הקטע שלי, אז… לפתע הבנתי שאני לא באמת כועסת על דימטרי. ליסה השתמשה בנשמה כדי לרפא את הפצועים ואני לקחתי ממנה את תופעות הלוואי… היא זו שאמורה לכעוס עכשיו, לא אני.
במקום להתחיל להכניס מכות לדברים אקראיים בחדר, נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות. קברתי את פני בכרית והתנחמתי שמחשבה שלפחות ליסה בחיים. עליה אני חייבת להגן בכל מחיר. כי אם לא…. והיא תמות… מי ישאר לי?
מחשבות אנוכיות מזדחלות למוחי.׳הם קודמים לכל׳ חשבתי לעצמי. אני הולכת להקדיש את חיי לליסה, ואני חושבת מה יקרה אם היא תמות כשאני בסביבה? היא לא תמות. אני אחת המגינות הטובות באקדמייה. האקדמיה, אני לא מסוגלת להישאר פה, כשכל דבר כרוך בזכרונות כל כך משמעותיים מדימטרי. כל דבר פה מזכיר לי אותו. החדר שלו, היער, הכנסיה, חדר האימונים, הביקתה… אני חייבת לעזוב. והפעם בלי ליסה. אני צריכה לפרוש מהאקדמיה, ולצאת לחפש את דימטרי. וכשאמצא אותו…. אני לא יודעת מה אעשה. אולי אתחנן בפניו שיהפוך אותי לסטריגוי גם, כדי שנוכל להיות ביחד. אולי אני יתאבד….. מולו. או שאניח לו לרצוח אותי.
עדיין לא החלטתי.
תגובות (0)