מלחמת המעמדות – פרק שני

דן, כמו תמיד, שרבט לו בהפסקה תווים לקונצרט שכתב מזה חמש שנים. הקונצרט היה כולו מורכב ממוזיקה קלאסית, שהוא הרי חובב מושבע שלה. תהל התקרבה והתיישבה לידו, והחלה להפריע לדן המסכן בכתיבתו. "היי קלמזי" אמר, נכנע לצחקוקה ומניח את המחברת בצד. "שלום גם לך ג'ינג'י" היא אמרה. "כמה קיבלת במדעים?" שאל, "נחש" אמרה, בעודה מפילה את הקלמר שהניחה על ראשו באחד מניסיונותיה לעצבן אותו. "יותר מ- 100" אמר, "איכשהו את מצליחה יותר מאיתנו למרות שאת לא לומדת איתנו בהפסקות". הוא הביט בה וחיכה לתשובה, "נכון!" צעקה לפתע, מבהילה אותו וגורמת לו לקפוץ מבהלה. היא החלה לצחוק צחוק סוחף, שהדביק אותו כעבור דקה בלבד.

לירון ישבה בצד והשקיפה על חבריה לכיתה. "לא האחד" מלמלה, "גם הוא לא…". אמונתה העיקשת במציאת האחד הרחיקה אותה מחבריה, ובעיקר מאדם השתלטן, שטען בכעס כי אין כזה דבר אהבה, וחשב שאם אינה תומכת בטענה אינה ראויה להיות חלק מהם, כי לחנונים אף פעם אין אהבה. "הוא בטוח לא האחד שלי" חשבה לעצמה בניד ראש כשנזכרה בבושה שאדם גרם לה מול כולם, בהתקף זעם כשניסתה לעודד את אמה כשנשבר ליבה, כמו שחזה אדם, לפני שלוש שנים. כעסו כבר נשכח, והיא הייתה חלק מהם, אך לא רצתה בזה עוד, כיון שאדם החצוף השתלט על החבורה וגרם לה לשינויים ולדעות אחידות שלירון לא הסכימה עימן.

אדם התיישב מול דן ותהל, מחכה לאמה שקוראת ללירון. שתיהן התקרבו והאספה החלה. "טוב, אז אני חוש-" פתח אדם, שהיה תמיד חייב לפתוח את הישיבות של החבורה במשפט זהה 'טוב, אז אני חושב שהיום שרדנו די טוב, ושאין צורך להמשיך ולהתבכיין'. "אני רוצה לאמר את זה הפעם!" קפצה תהל, שלא פחדה מאדם בניגוד לכולם, וגם אם כן, אף פעם לא התביישה לקחת סיכונים. "טוב, אז אני חושב שהיום שרדנו די טוב, ושאין צורך להמשיך ולהתבכיין" אמרה תהל, מחכה את הטון השתלטני של אדם, ואת תנועותיו ונידי ראשו בזמן דיבורו. אדם כעס על צחוקה של החבורה מבדיחתה המטופשת של תהל. "את לא תינוקת!" קרא, גורם לכל בית הספר להפנות ראש אל המתרחש, "אווו תראו אותי, אני תהל ואני כל כך טיפשה וחושבת שאני מצחיקה, אוווו, אוווו תראו אותי!" קרא בחיכוי מלגלג. דמעות הציפו את עיניה של תהל והיא ברחה משם.