מבחן סבלנות

ליסה הלכה בשקט עם שקית המצרכים בידה. כל יום היא נשלחה לחנות הקרובה להביא את אותם הדברים.
חלב, ביצים, סוכר וחמאה. ליסה יצאה מהחנות וצעדה באיטיות לאורך הרחוב האפור. הרחוב הזה תמיד הצחיק אותה, כל דיירו הסתובבו עם מסיכה, הלכו עם בגדים יקרים ותכשיטים למרות שהבית שלהם זה לא יותר מדירה אפורה ומתפוררת.
היא עצרה בסוף הרחוב, חומת לבנים עבה הפרידה בין השכונה לבין שאר העיר, ליסה פנתה ימינה בלי שמץ של היסוס ודחפה דלת קטנה, את פניה קיבל נוף אחר לגמרי, שכונה יוקרתית מלאה בבתים לבנים וגבוהים עם גינות מטופחות השתרעה לפניה.
את השכונה הזאת ליסה שנאה.
הכל נראה לה מזוייף, היא חצתה את הרחוב בצעד מהיר, סופרת את הבתים, כי אם לא תספור היא תתבלבל, כולם אותו הדבר.
בבית השמיני נעצרה ופנתה אליו.
היא דפקה על הדלת בכעס, הרחוב הזה תמיד הכעיס אותה, לא משנה איך ניסתה להסוות זאת, כשדפקה על הדלת הכעס התפרץ.
אף אחד לא ענה לה אבל היא כבר ידעה איך זה עובד, הרי היא עושה את הדרך הזאת כל יום, זה רק מבחן סבלנות.
אם תדפוק שוב פעם היא תיכשל במבחן ולא יתנו לה להיכנס.
אחרי כמה דקות נשמע צליל נקישה והדלת נפתחה, ליסה נכנסה ומיד התחילה להרגיש את התחושה שבשבילה חיכתה כל היום.
החולצה הכחולה שלה התארכה עד שכיסתה את רגליה, השרוולים התארכו, התפרים הלבנים והגסים הפכו לרקמת זהב עדינה ונעלי הספורט המרופטות הפכו לנעלי בד נמוכות.
ליסה הסתכלה למטה, את הים שכל כך אהבה ונכנסה אל הטירה שבה היא השליטה.