מאמא תרזה מהזונות 2
שוב, רק לבני 13+ תשתדלו לא להתאכזב…
אני צועדת בסמטה האחורית. כמה צעדים לפני הדלת, כמה צעדים לפני שאני נכנסת לשם שוב אני עוצרת. מנגבת מפני את הדמות, מנקה את מוחי מהזיכרונות, את ידי מעפר, נושמת עמוק ופותחת את הדלת.
השעה עשר בערב ואני מאחרת כל כך שאני אתפלא אם אנדרו לא יזרוק אותי מהמועדון.
אני ניצבת בחדר ההלבשה הריק ובוהה בקיר כמה דקות לפני שאני מתיישבת מול המראה שלי.
על המראה דבוק פתק צהוב שכתוב עליו עם העט האדום של ניקי "כשתגיעי, אם תגיעי, תליתי את התלבושת שלך על הארון מאחוריי הקולבים. תנסי להתחמק לבר לפני שאנדרו ישים לב. אמנדה תעריך את העזרה" אני עושה כמו שכתבה ומתלבשת בשקט המירבי. אנחנו שפנפנות הערב, והבגד גוף הקטן והצמוד מידי משמיע קולות מוזרים שאני מתאמצת להחליק אותו על עורי. אני מתאפרת באיפור שחור וכבד, מקווה שהוא יהווה לי סיבה לא לבכות שוב, מניחה את האוזניי הארנב על ראשי ופונה לצאת כויויאן נכנסת עם בחור לחדר. היא יודעת שזה אסור ובגלל זה היא מתעלמת ממני, יודעת ששתינו עושות דברים לא בסדר ואנחנו כאילו מסכמות בלי מילים שאף אחת לא תגיד שום דבר אם השנייה לא תגיד.
אז אני יוצאת בריצה אל הבר וכמעט מתנגשת באמנדה.
"הכל בסדר? איפה היית? כל כך דאגתי! את אף פעם לא מאחרת!" אני מחכה שתסיים את שטף השאלות והצרחות שלה לפני שאני עונה.
"הייתי צריכה לטפל במשהו בבית" משהו. מתי אריק הפך למשהו? ממתי חיי אדם הפכו בשבילי לכל כך נחותים?. אני יודעת שאני לא באמת חושבת ככה. אני אומרת את זה רק כדי שאמנדה לא תדאג, אבל זה השקר הכי כואב שנאלצתי לומר בחיי.
"את בטוחה? זה לא מתאים לך…" אני מנסה לחייך ומקווה שהעובדה שהכנתי קוקטייל מושלם והגשתי אותו ללקוח הנכון תוך דקה תגרום לה לחשוב שזה נכון.
אבל אני לא מצליחה לשכוח כמו שחשבתי. כל מה שקורה סביבי כאילו קופא, ואני פועלת באופן מכני. מכינה משקאות ומגישה, מחייכת ומפלרטטת מידי פעם אבל לא באמת מקשיבה למה שאומרים לי. כל מה שאני רואה במוחי הוא התמונה של גופו של אריק זרוק כערימת זבל בפח האשפה מכוסה בדם והקיא של עצמו.
אני מנסה להתנער מהמראה אבל האירועי היום פשוט רצים במוחי בלי הפסק.
אני נזכרת איך חזרתי הביתה מוטשת עם כסף כה דל ומתפללת שיספיק בשבילי כדי לעשות משהו. ואז אלי ורון רצים אליי מפוחדים. לא מתאים להם להישאר ערים בשעה כזאת מאוחרת של הלילה, אבל הסיבה מתגלה לי ישר. אריק שהיה אמור לשמור עליהם נעדר.
ואף אחד לא נעדר בשכונה הזאת, זה או שברחת או שאתה מת.
ואריק לא היה בורח. הוא לא היה משאיר את אלי לבדה. אז ברור לי מה קרה אבל אני מנסה להרגיע את שני האחים ומבטיחה שאני אעשה הכל כדי להחזיר אותו הביתה למרות שברור לי שזה לא יקרה.
חיפשתי כל הלילה וכל הבוקר. במקומות שחשבתי שהוא יהיה בהם וגם באלו שלא. עד שנכנעתי ורק רציתי לחזור הביתה כדי שאני אוכל להספיק לישון לפני העבודה, ואז עברתי לידה. מכולת הפח הענקית של הבניין שלי. והוא שכב שם, ידעתי שאני קורסת לרצפה אבל לא הרגשתי כלום חוץ מאת הדמעות שזלגו על לחיי.
אבל הייתי חייבת לעשות משהו. אסור שאף אחד אחר ימצא אותו, אז לקחתי אותו. נשאתי אותו על כתפי הרחובות הצרים והמוסתרים יותר של השכונה כדי שאף אחד לא ישים לב, וקברתי אותו בגבעה. גבעת המתים שלנו. לא יכולתי להפסיק לבכות, אבל אני יודעת שאני חייבת להשאר חזקה, אבל עד שהתעשתתי הייתי כבר צריכה לחזור למועדון. בחוסר חשק ורועדת מקור חזרתי לשם.
ועכשיו אני שוב בוהה באותם גברים ובאותם המשקאות, ורק חושבת אם הייתי יכולה להציל אותו.
האדם היחידי כמעט שהיה לו אכפת ממני. תרזה מרינה. ולא תרזה השפנפנה השובבה.
תגובות (2)
פרק נחמד ומרגש ואם להגיד את האמת די הפתעת אותי, כשקראתי את הפרק הראשון חשבתי על כיוון קצת שונה ובאמת שהצלחת להפתיע אותי לטובה כי יש עומק לסיפור, אני מקווה לראות עוד פרק בקרוב♡
תודה רבה האמת שגם לי היה המשך אחר אבל כמו שאמרתי בפרק הראשון… המוח אומר היד כותבת