לקוראים שלי, אשמח עם תכנסו(וגם מי שלא נחשב קורא שלי:)

אוקיי אז ככה, יש שני סיפורים ישנים שלי שאני רוצה להמשיך, הראשון הוא 'כתף אל כתף נגד העולם' פנפיק על פרסי ג'קסון וברור שהוא סיפור מיתולוגיה. השני הוא 'אקווה סקול' סיפור אהבה שמתרחש על רקע בית ספר עתור תקציב לצלילה.
אני יעלה את הפרקים שיש לי לשני הסיפורים ותגידו לי איזה בא לכם שאני אמשיך ואני אמשיך אותו, כמובן שזה יהיה במקביל ל'מזויפת'.

'כתף אל כתף נגד העולם' :
פרק 1:

"אני לא הולכת לעשות את זה מחנה קיץ זה של חנונים " צעקתי על אמא שלי מחדרי .
"זה לא נושא לדיון ,מרדית , את הולכת וזהו " היא השיבה בצעקה .
זה לא שהתכוונו לצעוק אחת על השנייה פשו האחים הקטנים שלי יותר היפרקטיבים ממני אפילו הם לא נחים לרגע , ואין ממש מה לעשות כשיש ארבעה בנים בבית מתחת לגיל עשר .
"אבא בבקשה אני לא יעשה בעיות הקיץ " התחננתי , כמו בכל קיץ התירוץ הזה לא עבד .
אמא שלי הא טיפשה היא יודעת בדיוק עם מי אני מסתובבת . היא יודעת שאני עושה שטויות פשוט יש לה מן אינטואיציה או חוש שישי או משהו . בכל מקרה היא ידעה שאני לא מתכוונת לעמוד בהבטחה .
"הו מר בבקשה תקשיבי לי רק הפעם , המחנה הזה שונה אני בטוחה שיהיה לך טוב שם . עם לא הייתי בטוחה לא הייתי שולחת את האוצר שלי לשם " היא נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה שלי .
לא רציתי להביט בעיניה אבל היא הסיטה את מבטי בכל זאת . עיניה היו אפורות-ירוקות ובלתי נשכחות , לצערי את זה לא ירשתי ממנה .
"אני באמת לא מבינה אותך ה הבעיה במחנה כאן בסיאטל או מחוץ לה ? למה צריך ללכת עד לניו יורק? את יודעת …. " לא רציתי לגמור את המשפט זה היה מביך מידי .
כן זה נכון אני מרדית אנג'לה ג'ונס לא יכולה להסתדר זמן רב בלי המשפחה שלה . או יותר נכון בלי אמא . אז למה , למה היא שולחת אותי לצד השני של המדינה ?
"מר אל תבכי זה קשה גם ככה " אמרה אימי , קולה נשבר .
"אז למה את עושה את זה ?" שאלתי ופנה עליה מבט מאשים .
"זה לא תלוי בי " היא אמרה בפשטות . קיוותי שהיא תשאר , תגיד משהו נוסף אבל היא פשוט התרוממה ממיטתי ויצאה מהחדר בלי להביט לאחור .
ידעתי שהיא בוכה עכשיו , פשוט הרגשתי את זה . אז דיים למה היא לא משאירה אותי בבית וזהו ??
הייתי שבורה התרסקתי על המיטה שלי וקיוותי שיפול עלי מטאור . לא רציתי ללכת למחנה או לעזוב את הבית לקיץ שלם . הייתי מוכנה אפילו לוותר על ה'חברים ' שלי בשביל זה .
"היי מר מה קרה לאמא ?" דיימון נכנס לחדרי .
דיימון הוא אבא שלי למרות שמעולם לא ראיתי אותו בתור אבא , הוא התנהג יותר כמו אך גדול , שנותן עצות וכל זה . לכן מעולם לא חשבתי לקרוא לו אבא .
"דיימון היא בטח סיפרה לך למה היא שולחת אותי למחנה הטיפשי הזה בניו יורק " אמרתי לו ומשכתי באפי .
"לא היא לא סיפרה היא אמרה שזה דחוף ביותר שתגיעי שלך . היא לא פירטה יותר " הוא לא הביט בי ישירות . מחשיד .
"דיימון מה קורה כאן אני לא רוצה לעזוב אתכם " אמרתי , ניגבתי את הדמעות בעזרת השרוולים הארוכים של הסוודר שלי וחיכית להרצעה על חשיבותם של כיבוד הורים .
"מר … תשמעי אני יודע שאת לא רוצה לעזוב אבל היי זה רק קיץ אחד בטח תכירי שם חברים חדשים ותחווי חוויות מדהימות . את יכולה להתנגד , למרות שזה לא יעזור את תלכי בכל מקרה , אבל זה הבחירה שלך עם להנות מהקיץ הזה הוא להפוף אותו לסיוט . מר הבחירה היא כולה שלך" הוא חייך חיוך מעודד . כן האבא \אח גדול שלי באמת חכם .
לא אמרתי דבר . דיימון הביט בי רגעים ארוכים ואז יצא גם הוא מחדרי .
אוקיי , הבחירה כולה בידי . לא רציתי לעזוב את אמא שלי אבל לא יכולתי לצער אותה כך ולהתנגד לה . התיישבתי על המיטה ונתתי למחשבות לנדוד . אולי המחנה החנוני יתגלה כמחנה מגניב למרות הכל . אולי יהיו שם אפילו בנים חמודים . אולי אני פשוט צריכה ללכת על זה וזהו .
הנחתי את ראשי על כרית הנוצות שלי ונרדמתי שהמחשבות האלה מהדהדות בראשי .

פרק 2 :
בחלום שלי הייתי ביער מלא בעצי אלון . עמדתי על גבעה לפניה היה מיען עמק , היו בו בתים קטנים ומוזרים , אגם ואפילו קולוסאום .
אני לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לרדת מהגבעה שעליה עמדתי . התחלתי לרוץ בקלילות לעבר בניין גדול בצבע אדום . על מרפסת שהקיפה את כל המבנה נח אדם שישב על כיסא גלגלים , מבטו היה מופנה לאבר אדם שהיה מול המבנה .
" סליחה אדוני אני מר . מר ג'ונס " אמרתי בחיוך . האיש סובב עלי את כיסא הגלגלים והביט בי . הוא סרק את כולי מכף רגל ועד ראש ואז כאילו משום מקום עלה סומק על פניו .
"גברת ג'ונס אינני מבין למה את לא לבושה בלבוש הולם " הבטתי בגופי . הייתי ערומה . לא היה עלי שום דבר חוץ מתחתונים שחורים וחזייה תואמת .

התעוררתי בבהלה במיטה שלי , בחדר שלי .
הרמתי את השמיכה שלי . הייתי לבושה בפיג'מה הסגולה שלי . הכל בסדר אני בבית ועל לא יצעתי למחנה .
"הכל בסדר מר ?" אימי נכנסה בבהלה לחדר .
"אני … פשוט היה לי חלום רע . אני אחזור לישון " אמרתי ותחבתי את ראשי מתחת לשמיכת הפוך שלי .
"לא מר אני חושבת שעדיף שתתחילי להתארגן הטיסה שלך יוצאת עד שעה כדי שתספיקי להגיע למחנה בבוקר " אמרה אימי והרימה את השמיכה מעל ראשי . היא הדליקה את העור שחדר ישירות לעיניי וסינוור אותי . לא היו לי הרבה ברירות אז פשוט התרוממתי מהמיטה למרות שעד היה חשוך בחוץ . ניגשתי על הארון שלי ושלפתי ממנו איזה ג'ינס וחולצת טריקו לבנה מעליה לבשתי קפוצון אפור ונעלתי את נעלי האולסטרס האהובות עלי .
כל ההתארגנות לקחה חצי שעה מה שנתן לי זמן לרדת ולמצוא את דיימון ליד השולחן במטבח .
"איפה אמא ?" שאלתי אותו .
"אני אקח אותך לשדה התעופה היא צריכה להשגיח על הילדים " הבנתי למה דיימון מעדיף לקחת אותתי לשדה התעופה .
ישבתי לידו והתחלתי לקרסם את קורסון השוקולד שהיה מונך לידי .
לאחר ששניינו סיימנו יצאנו מהבית .
בסך הכל עברה שעה שלמה והספקתי להגיע הדיוק בזמן לטיסה .
"להתראות דיימון . תמסור לאמא שאני אתגעגע. " אמרתי ומחיתי דמעות ועיניי .
התיישבתי במושב שלי לדי החלון והבטתי במטוס ממריא . נרדמתי שוב . זה היה רעיון טוב להשלים שעות שינה .
"כל הנוסעים להדק את חגורות הבטיחות אנחנו נוחתים " נשמע קולו של הטייס מבעד לרמקולים . ואז נזכרתי בעובדה מרה . אני לא מכירה את ניו יורק . אני לא יודעת איפה המחנה . ואני לא מכירה אף אחד שיכול לעזור .
אמא שלי שלחה אותי לניו יורק לגמרי לבד בלי שום מידע שימושי .

פרק 3 :
המטוס נחת והייתי מוכרחה לרדת ממנו .
אמא שלי נתנה לי קצת כסף אבל הוא הספיק בדיוק לשתי מוניות ולדונט שוקולד . ישבתי על אחד הספסלים מחוץ לשדה התעופה עם מזוודה קטנה ותיק גב . לא היה לי שום דבר חוץ מזה .
"מה קרה לך ?" הרמתי את מבטי וראיתי נערה יפיפיה בעלת גוון עור ירקרק . היא נראתה קטנה יותר ממני אבל היה ברור שהיא מכירה את העיר טוב יותר ממני .
"אני … טוב זה מביך אבל אני צריכה להגיע לאיזה מחנה אבל אני לא יודעת את הדרך ואני ממש לא מכירה את האזור " כשאמרתי את הדברים בקול הרגשתי כאילו אני אומדת לבכות ממש לפני הילדה שהייתה הרבה יותר קטנה ממני .
"זה בסדר אני יכולה לעזור לך לאן את צריכה להגיע ?" שאלה הילדה .
"אמ… אני לא יודעת איך קוראים למחנה אבל אני מניחה שאין הרבה מחנות קיץ באזור לונג איילנד " אמרתי וניסיתי לחייך עליה .
"זה נכון . אני יודעת על ממה את מדברת " היא חייכה ואחזה בידי . "אנחנו נצטרך מונית " היא הוסיפה.
"יש לי כסף מספיק גם לדונט " חייכתי .
קניתי דונט אחד וחצי אותו באמצע נתתי לה את החד החציים אבל לא נראה שהיא מגלה בו עניין רב .
"אני פשוט לא אוהבת מתוקים " זה הפתיעה אותי ללא ספק .נכנסנו למונית והילדה אמרה לנהג לאן לנסוע. ואז נזכרתי לא שאלתי אותה איך קוראים .
"אמ… אני .. אני מר . מר ג'ונס " אמרתי .
"אני דפני לין " היא אמרה בחיוך .
הנסיעה נמשכה אבל אף אחת מאיתנו לא דיברה , אפילו הנהג הפסיק לזמזם את השיר 'במדינת הגמדים 'שהוא זמזם מתחילת הנסיעה .
התבוננתי בבניניין שחלפנו על פניהם , המחשבה הראשונה שהייתה לי הייתה שניו יורק ענקית ומה היה קורה עם הייתי הולכת לאיבוד כאן . מצד שני תמיד היה לי מזל והייתי נתקלת במשהו נחמד שהיה עוזר לי . אני לא רוצה לפתוח פה או משהו אבל למיד ידעתי שיש לי יותר מזל משכל , לא שאני טיפשה או משהו אבל בורכתי במזל מה אני יכולה להגיד .
הנהג הסיעה את המונית לתוך כביש שיצא מניו יורק ונכנס לתוך אזור כפרי ודי שומם איזה מן מחנה יבנה במקום עלוב שכזה ?
"תעצור את המונית " אמרה לפתע דפני . הנהג עצר את המונית בחריקה . "תודה " אמרה לו דפני בחיוך וירדמה מהמונית . כמובן שאני הייתי זו ששילמה .
יצאתי מהמכונית והבנתי שאני עומדת מול גבעה . גבעה ביער מלא עצי אלון .
זה היה כל כך מוזר …
בינתיים דפני הספיקה כבר להגיע לראש הגבעה הבטתי לאחור כאילו מתוך הרגל ורצתי בעקבותיה .
הגעתי לראש הגבעה שם חיכתה לי דפני .
"מר , ברוך הבא למחנה החצויים " היא אמרה בחיוך . זה היה כל כך הזוי המקום היה נראה בדיוק כמו בחלום שלי אותם ביתנים מוזרים , בניין גדול ואדום .
"מה זאת אומרת מחנה החצויים ?" שאלתי בהסיח דעת .
"את כבר תראי " היא חייכה ורצה במורד הגבעה . העפתי מבת בגופי , כדי לוודא שאני לבושה . ורצתי אחריה .

פרק 4:
"הוו כמה נחמד להכיר ותך סופסוף העלמה ג'ונס " אמר האיש שאותו זיהיתי מהחלום שלי . ממש כמו בחלום הוא ישב על כיסא גלגלים במרפסת שהקיפה את הבניין האדום והגדול . הוא נראה אדם ממש נחמד בסך הכל .
"אני מצטערת אדוני אבל אנחנו מכירים ?" שאלתי והשתדלתי להיות מנומסת ככל האפשר .
"אמך סיפרה לי עליך עכשיו אני רואה שהיא צדקה את באמת ילדה נבונה "לא הבנתי איך הוא יודע שאני נבונה אבל היי אמא אמרה לי שעם נותנים לי משהו אני צריכה להגיד תודה ולסתום , זה תקף גם למחמאות .
"תודה … נדמה לי " אמרתי בחיוך .
"בסדר מרדית אני מכיר אותך אבל את לא מכירה אותי . אני כירון אחראי הפעילויות של המחנה אני אתן לדפני ללוות אותך לביתן שלך ונדמה לי שנפגש שוב בארוחת הערב " הוא חייך . חייכתי בתחילה עליו ואז אל דפני שעמדה ממש לידי ,נראה שגם היא במחנה .
"בואי איתי " קראה דפני ויצאה בריצה לכיוון המחנה . מה אני יגיד הילדה הזו ממש אוהבת לרוץ .
"להתראות כירון " אמרתי בחיוך ורצתי בעקבותיה .
טוב אז נכון המכנה הזה ממש לא נראה כמו מחנה של חנונים . היא היה מדהים , עם שדות תותים שצמחו לא רחוק מיער ולידם אגם . דפני סיפרה לי בדרך לבניין הראשי שיש כאן קולוסיאום ומרוצי כרכרות .מה שזה לא אומר . וכל הבנים נראו ממש טוב אפילו יותר מזה , אולי דיימון צדק והקיץ יהיה מהנה .
"את מתרגשת לפגוש את האחים שלך ?" שאלה אותי דפני כשהצלחתי להדביק אותה בריצה .
"מה זאת אומרת אחים " שאלתי .
"אמ.. התכוונתי אחים בלב , חברים לביתן " היא תקנה את עצמה .
"האמת שכן בהתחלה חשבתי שאני אשנא את המקום אבל .. איך לומר את זה? יש פה אטרקציות " אמרתי בחיוך . דפני צחקה ואז הרצינה פתאום .
"מר , תרשי לי לשאול אותך שאלה … קצת מביכה " היא אמרה , הנהנתי למרות שזו לא נשמע בקשה. "מה את חושבת או יותר נכון יודעת על מיתולוגיה יוונית ?" היא שאלה ונעצרה .
"זו שאלה ממש מוזרה . אני לא יודעת הרבה ,אמא שלי יהודיה למדתי בבית ספר יהודי אני מאמינה באל אחד אבל …. ראיתי את הסרט הרקולס של דיסני ואני יודעת אותו בעל פה עם זה עוזר " אמרתי. היא לא נראתה מרוצה
"אוקיי . זה רע זה רע " היא מלמלה . "בואי פשוט ניקח אותך לביתן שלך אבל אחי שתגמרי להתמקם אנחנו חייבות לדבר " עכשיו , עם ההבעה הזו על הפנים , דפני ממש לא נראתה כמו אותה ילדה קטנה שעזרה לי למצוא את הדרך למחנה . ידעתי שמה שהיא הולכת לומר לי לא יהיה קל לעיקול .

פרק 5:
אוקי הביתן שלי היה צפוף . אפילו מחניק, זה היה כל כך מוזר לישון עם כל כך הרבה אנשים ,שרובם היו בנים , באותו חדר .
"את קבוע ?" שאל אותי משהו . הבטתי בדפני כלא מבינה .
"היא תשאר כאן " אמרה דפני , דבריה היו מעורפלים מאוד אבל נראה שזה מספק את שאר החניכים . פני הובילה אותי אל אחת המיטות היחידות שהיו פנויות . "את תשני כאן , עכשיו תתארגני על עצמך ואני אחזור עד כמה זמן ונדבר " היא חייכה חיוך נעים שהפיג מעט את הנימה הקודרת של דבריה ויצאה ,בריצה כמובן , אל מחוץ לביתן .
הנחתי את המזוודה שלי על המיטה וגם את תיק הגב ,מזווית עייני ראיתי שכל החניכים שהיו בביתן הביטו בי בסקרנות .
"היי חברה נראה שמעכשיו ועד סוף הקיץ אנחנו תקועים יחד " אמרתי בחיוך .
"ככה זה נראה " אדם אחד ניגש אלי הוא נראה כבן 19 והיא ללא ספק חתיך ברמות . "אני ביילי אומלי המדריך הראשי של הביתן " הוא חייך וחשף שתי שורות של שיניים לבנות כמו שלג שירד זה עתה .
"אני … אמ… אני מר , מר ג'ונס " ניסיתי לחייך אבל פשוט בהייתי ביצור המושלם הזה שנקרא ביילי אומלי . השיער שלו היה חום כמו אדמה , אדמה של המדבר ,כן השיער שלו היה חום בהיר ,חום בהיר ומושלם . עיניו היו … אני לא בדיוק מצליחה להחליט עם זה היה כחול ירוק או בכלל צהוב , כנראה שהם החליפו צבע או משהו . בכל מקרה הוא היה גבוה והיו לו כתפיים רכבות , הוא היה שזוף ולוהט . פשוט לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים .
"אני מכווה שתשארי כאן מר " הוא חייך .
"גם אני " אמרתי בחיוך . שמעתי צחקוקים מאחורי . יכול להיות שמה שקרה לי עכשיו קרה לשאר הבנות בביתן , כמה מוזר , אבל אמא לימדה אותי איך לצאת ממצבים כאלה . פשוט שלחתי חיוך אל המקום שממנו שמעתי את הצחקוקים והם נפסקו . זה תמיד עובד כמו … כמו קסם .
"מר תגידי סיימת להתארגן ?" שאלה דפני שפרצה דרך דלת הביתן . חייכתי לחיוך אחרון אל ביילי ומהרתי על הדלת הידיעה שכל העיניים נעוצות בי .
האמת שזה היה מוזר , עם זה מחנה קיץ ילדים אמורים להגיע לכאן כל הזמן מה שאומר שההופעה שלי כאן לא אמורה להיות חריגה . אני גם לא חכמה או יפה באופן מיוחד אז למה כולם מסתכלים עלי בצורה מוזרה ? אני בטח סתם פרנואידית זה הכל .
הבטתי בדפני . היא נראתה יותר רגועה אבל עדיין נראה שמה שהיא הולכת להגיד הולך להכביד על שניניו . נשמתי נשימה עמוקה ספרתי עד שלוש ואמרתי : " מה העניין דפני ?"

~פרק 6 ~

דפני ואני ישבנו על דשה ירוק על אחת הגבעות מסביב למחנה . דפני הקפידה להביט לכל כיוון אפשרי חוץ ממני .
"אוקיי אין דרך קלה להגיד את מה שאני צריכה להגיד לך ואמרתי לכירון שאני לא מסוגלת אבל …. אני פשוט התחיל וזהו " היא נשמה נשימה עמוקה . " ששאלתי אותך מה את יודעת על מיתולוגיה יוונית … זו לא הייתה סתם שאלה אלים יווניים קיימים , את בת של אחד מהם כי עם לא היית אז לא היית עוברת את הגבול הקסום . מה שאני מנסה להגיד הוא שכל היצורים המיתולוגים חיים למשל כירון הוא … הוא קנטאור , זה אומר ש… שיש לו תחת של סוס , ואני … אני נימפת יער ,זאת אומרת שאני יכולה להפוך לעץ . בכל מקרה את חצויה או אלה למחצה . אחד ההורים שלך הוא אולימפיי והשני בן אנוש את תשארי בביתן 11 עד שההורה שלך יכיר בך ,זה כנראה יקרה בארוכת הערב . אני יודעת שזה המון מידע אבל אין לך ברירה את חייבת להיות מודעת למה שקורה כאן את מבינה אותי ?" דפני דיברה במהירות ולא נתנה לי להגיב אבל עכשיו כשהיא סיימה ונתנה לי לדבר , פשוט לא ידעתי מה להגיד . הידע שלי במיתולוגיה יוונית שואף לאפס אני בקושי יודעת מי זה הרקולס . מי היה מאמין שכל זה אמיתי . שאחד ההורים שלי הוא אל … פאק זו כפירה .
"מר את מבינה אותי ?" שאלה דפני שוב .הבטתי בה , המומה לגמרי .
"כ.. כן אני חושבת אני רק … זה מוזר כל כך " אמרתי .
"אני יודעת אני יודעת זאת אומרת אמרתי לכירון שאני לא מתאימה לספר לך את כל זה אבל הוא התעקש . בבקשה , תנסי להבין המחנה הוא מקום מדהים הרבה חצויים כמוך קוראים לו בית . זה נפלא לא ?" היא הביטה בי בציפייה .
"אבל יש לי בית ואמא ואבא . ועד כמה שהמקום הזה מדהים ,והוא מדהים אנ… אני לא יכולה להאמין למה שאת אומרת לי פה . זה פשוט נוגד את הכל ."
"אני מבינה . בינתיים יש לך קיץ שלם להישאר כאן את תהני ." היא חייכה . ניפגש בארוחת הערב " היא התרוממה והחלה לרוץ לכיוון לא ידוע .
"רגע דפנ…." כבר היה מאוחר היא הייתה רחוקה מידי .
פשוט נשכבתי על הדשה , חשבתי . חשבתי איך התכן בכלל שאחד ההורים שלי הוא אל . ועד אל יווני . ושהאדם הנחמד שפגשתי קודם , האדם הנכה , הוא הכלל חצי סוס . ושדפני הופכת לעץ ושאחד ההורים שלי הוא אל .
לא יכולתי להוציא ממוחי את המחשבה שמדובר במתיחה . אבל אז ראיתי את הסוס המעופף והבנתי שהכל נכון .

פרק 7:
אחרי מחשבה ארוכה ביותר הגעתי למעין מסקנה מוזרה שיש אל אחר שהוא האל שהיכרתי כל חיי ושאר האלים שדפני הציגה בפני הם מעין סגנים או משהו כזה , אוקי זה לא הרבה אבל זה החי טוב שהצלחתי לחשוב עליו עד ששמעתי קריאת קרן מוזרה וראיתי את ביילי המק'חלומי* והמושלם ברמות אחרות רץ לכיווני .
"מר את מוכנה לארוחת הערב ?" הוא שאל וחייך עלי חיוך מושלם כמו בכל פעם שהבטתי בו ביטני התמלאה פרפרים שלא הרפו , לא הרפו על הורדתי את מברי אל עבר הדשה הרך והירוק .
"אני … ברור שאני מוכנה " אמרתי וחייכתי . לא הבטתי בו , עצמתי את עיניי ושמתי את ידי מעליהם כאילו אני מסטירה אותם מפני השמש , אך לא הייתה שמש . פשוט לא רציתי לאבד את זה שוב , להעמיק בפרטים הקטנים כמו הגומה שלו בצד ימין או נמש קטן שנמצע בתחת לעיין השמאלית שלו ו… אוקיי הבנתם את הנקודה .
"אז .. דפני כבר סיפרה לך את החדשות ?" הוא שאל בנימה עדינה .
"כן . זה … זה מוזר אבל יש לי ראש די פתוח " אמרתי את זה לעצמי כל כך הרבה פעמים עש שכמעט האמנתי לזה בעצמי , כמעט .
"יופי , ראש פתוח זה טוב " הוא חייך . התרוממתי והתחלנו לצעוד אחד ליד השני כשמידי פעם ידינו התחככו אחת בשנייה ויצרו מעין חמימות מוזרה על ידי , החמימות התפשתה . לעזאזל מה קורה לי ?!
"אז… אתה בן הרמס , זה מה שדפני אמרתי . כלומר אני לא ממש מבינה במתולוגיה אבל … הוא אמור להיות קטן וכחול לא ?" שאלתי כי כך בדיוק הוא נראה בסרט של דיסני . ביילי הביט בי ויכולתי לראות שהוא מתאפק לא לצחוק .
"לא .. הוא נראה כמו בן אדם פחות או יותר עם עור בצבע של בנאדם . מוזר עד כמה משהו אחד יכול לעוות את הדעה של אנשים לגמרי " הוא אמר יותר לעצמו מאשר לי .
"אני מצטערת " אמרתי למרות שידעתי שלא לזה הוא התכוון .
"זה בסדר . שמעתי שאת יהודיה , לא היית אמורה לדעת אבל זה מגניב שאת מקבלת את הכל ככה " ידעתי שהוא מחייך עד חיוך מושלם למרות שלא הבטתי בו . לא הייתי מסוגלת .
"כן … אמ.. ביילי אפשר לשאול שאלה שמציקה לי מאז שהבנתי מה קורה פה ?" שאלתי . הוא הנהן.
"עם אחר ההורים שלי אל , והשני או בן אדם אז ההורה השני ידע שהוא מתעסק עם יצור לא אנושי?" כיוותי שהוא הבין אותי משום שנשמעתי ממש לא ברורה .
"אני לא יודע . יש בני תמותה מסוימים שיודעים למה הם נכנסים , אמא שלי כזאת ,זאת אומרת היא יודעת שאבא שלי הוא אל והיא יודעת שמפלצות ויצורים מיתולוגיים חיים . יכול להייות שגם ההורה בן התמותה שלך ידעה למה הוא נכנס " הוא אמר כמעט בלחישה .
כבר ידעתי שדיימון לא יכול להיות אבא שלי כלומר יש לי את העיניים החומות שלו וגם את השיער אבל עם הולכים על זה ככה אני הרבה יותר מחוברת לאמא שלי . המחשבה הזו הפחידה אותי אבל ידעתי שאמא שלי הייתה ביחסיי אישות עם אחד האלי הזכרים (מי שזה לא יהיה ) . ידעתי שאבא לי הוא אחד מאלי האולימפוס , פשוט הייתי בטוחה בזה .
המשכנו ללכת בשקט עד שהגענו על מה שנראה כמו מקדש יווני עשוי שיש , בלי גג . במתחם היו שתים עשרה שולחנות ארוכים מלבניים ושולחן אחד מאונך . החניכים התחילו להתאסף במקום ולהתיישב אבל נערים שבאו יחד לא התיישבו ביחד , וזה היה מוזר .
"בוא מכן מר " ביילי כיוון אותי על שולחן מלבני שהיה כבר מלא החניכים ממש כמו הביתן . מכיוון שזה היה נראה טיפשי לשאול את ביילי החלטתי לדבר עם דפני מיד אחרי ארוחת הערב .
"חניכים אתם מוזמנים לתת את הקורבן ולאכול ." אמא כירון בחיוך . השפלתי את מבטי ובמרום למצוא את כיסא הגלגלים שלו מצאתי חלק תחתון של סוס . הייתי בהלם .

זה מה שכתבתי מהפרקים של כתף אל כתף נגד העולם ועם תרצו שאני ימשיך אותו אז תיהיה הרשמה :)

אקווה סקול:
דמויות :

נשלי ברט –
לנשלי יש שיער שחור שמגיע לה עד סוף העורף ועניים כחולות, היא רזה והגובה שלה ממוצא . נשלי רוצה לצלול , המקום שהיא מרגישה בו הכי רגוע ובטוחה הוא מתחת למים , היא חברותית ואנרגטית ,קשה לה להיות בשקט ליותר מידי זמן , היא חברותית ואוהבת מוזיקה וחיות .

אלכסיס גרם –
יש לה שיער בלונדיני גולש וערוך שרוב הזמן אסוף בפקעת רופפת ויש לה עיניים סגולות כהות , היא די נמוכה ורזה .אלכסיס מאוד שאפתנית וחולמת להיות חוקרת ים , היא פרפקציוניסטית ולא תעצור עד שתסיג את מה שהיא רוצה , היא תחרותית ולוקח לה קצת זמן להתחבר לאנשים אחרים.

מייקה דל פס –
יש לו שיער חופם בהיר ועיניים ירוקות הוא די שחיף גבוהה וחי בסרט שיש לו קוביות בבטן . מייקה חי בעולם משלו בו הכל מושלם ,הוא אוהב לגלוש ולצלול וכל דבר שקשור לים ,החיה הימית האהובה עליו היא לוויתן בגלל שהיא החי קשוחה , מייקה הוא היפרקטיבי ברמות והוא לא נח לשנייה , הוא יכול להיות נורא רומנטיקן עם הוא רוצה .

אולי קיין –
שיער חום ככה עם פוני שמחסה את רוב פניו , עיניים גדולות ושחורות נמוך מהממוצע עור שחום ורזה . אולי הוא ילד ביישן ומופנם הוא הגיע לבית הספר לצלילה משום שאביו הוא חקר תת ימי והוא מאוד מתעניין בנוסה , אולי לא מדבר הרבה אבל הוא נורא חכם , הוא פוחד כמעט מכל דבר אבל יותר מכל דבר הוא פוחד מדחיה .

פרק 1:
נשלי ברט –

התחושה בתוך המים הייתה מענגת ,כאילו בשנייה אחת כל הגוף שלי נרפה , במים לא היו רעשים מיותרים , לא צעקות ולא מריבות . במים הכל היה מושלם . אבל אז נגמר לי להאוויר והייתי חייבת לחזור למציאות העגומה שבה אני חיה .
\"שוב אתה והתירוצים העלובים שלך ?!\" הצעקות של אימי נשמעו עד הבריכה שבחצר בה הייתי .
\"אני לא מתרץ !אולי תחזרי לאמא שלך ככה יהיה יותר טוב לשניינו !\" השיב אבי בצעקה .
לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי אל קרקעית הבריכה , משם יכולתי לראות את השמיים הכחולים ,את העצים שהצילו את החלק האחר של הבריכה ומידי פעם איזו ציפור שחלפה בשמיים . כל כך קינאתי בציפורים , הם יכול לעוף לכל מקום מתי שרק התחשק להם . בקרקעית הבריכה לא יכולתי לשמוע את הצעקות וזו הייתה הקלה משמעותית עבורי כי עם כמה שאני אוהבת את הוריי ומכבדת אותם על שנתנו לי את כל מה שרציתי אני פשוט לא יכולה לשמוע את הצעקות שלהם ,את הצורה שבה הם מדברים אחד לשני ,האם יום יבוא וגם אני אדבר ככה עם בן הזוג שלי ? אני מקווה שלא .
עצמתי את עיניי אך שמתי לב שמשהו מציל את שדה ראייתי , פקחתי את עיניי וראיתי את דמותו המעומעמת של אבי מעלי . הוא היה נראה כאילו יש לו חדשות רעות .
עליתי מעל פני המים פעם נוספת כדי לשמוע מה יש לו לומר .
\"נש , אנחנו צריכים לדבר \" הוא המר בסבר פנים חמורות . שירעו של אביה היה בעבר שחור כמו שלי אבל התחיל להאפיר , הוא אמר שזה בגלל שאמא שלי משגעת אותו , ועיניו היו כחולות כמו שלי , אפשר לומר שאנחנו ממש דומים . הוא לבש מכנסיי חכי וחולצה מרופטת , רגליו היו יחפות והוא התיישב ותבל אותם בבריכה .
\"מה יש ?\" שאלתי ברכות ויצאתי מהמים והתיישבתי לידו .
\"אני נוסע לתקופה מסויימת ל… ליד הים \" הוא אמר ולא הביט בי . הייתי בהלם , למה הוא נוסע? למה הוא עוזב ככה סתם ? ואיפה אני נמצאת בכל הסיפור הזה ? \"את לא תוכלי לבוא איתי \" הוא אמר ומילותיו עוררו את חשדי .
\"לאן אתה נוסע ?ולמה ?\"שאלתי במהירות .
\" אני צריך להיות לבד , לחשוב על דברים . אבל זה בסדר את לא תישארי כאן איתה , את תלכי לבית ספר קיץ \" הוא אמר וניסה לחייך . מה זאת אומרת בית ספר קיץ ?
\"למה אתה מתכוון ?\" דרשתי לדעת , לא התכוונתי לבזבז את החופשה שלי בכיתה חנוקה וללמוד מתמטיקה .
\"זה בית ספר קיץ לצלילה \" . ברגע שהוא אמר את המילים שום דבר כבר לא עניין אותי , אני יודעת שזה ישמע רע אבל מאז ומעולם זה היה החלום שלי , לצלול , לראות את הים מבפנים .
\"אני … איזה בית ספר זה יהיה ?\" המשכתי לשאול , חיוכו של אבי התרחב כשהוא ראה שאני מגלה עניין ברעיון שלו .
\"למקום קוראים אקווה סקול והוא מתמחה בכל מה שקשור לים , לפני משהו כמו עשרים שנה ביליתי שם קיץ אחד , זה היה … קיץ בלתי נשכח \".בלי לשאול ידעתי שזה היה הקיץ שבו הוא פגש את אימי , הקיץ שבו שנייהם התאהבו . \"בכל מקרה אני נוסע מחר ואני אוריד אותך שם \" אבי חייך ועזב אותי מתרגשת ליד הבריכה .
פשוט ידעתי שזה הולך להיות קיץ מושלם ,

פרק 2:
המכונית של אבא עצרה ממש בכניסה למקום שככל הנראה היה בית הספר לצלילה ,אקווה סקול .
"המקום קצת השתנה …" מלמל אבי והביט מבעד לשמשה הקדמית במתרחש .
גם אני עשיתי זאת , אני לא יודעת איך מקום הזה היה נראה בתקופה של אבא ואמא אבל עכשיו הוא לא נראה מזמין כל כך , גדר ברזל מחלידה הכיפה את המקום ועליה היו תלויות אין ספור רשתות דייג מעלות עובש , בחוץ לגדר הכל היה נראה כמו מדבר ונראה שלא היו מקומות ישוב במרחק כמה קילומטרים .
"אני בטוח שבפנים הכל אותו דבר" הוא קבע לבסוף ופתח את הדלת בצד שלו של המכונית . עשיתי כמוהו ויצאתי מהמכונית . אבא התקדם לכיוון השאר ברזל שנראה כבד למראה וחרק כשאבא פתח אותו . "עם אני לא טועה ההרשמה היא-"
"אתה עד תראה בריק ,במחקר שלי היה יכול להציל את המקום הזה" דבריו של אבא נקטעו בגל איש שהיה נראה כמו דוגמא קלאסית למדען משוגע , שיערו היה לבן וקפץ למעלה כאילו בזה הרגע הוא התחשמל , עיניו היו חלביות גם הם ועורו חיבר כאילו לא יצא מזמן מהמעבדה שלו . הוא לבש חלוק מעבדה לבן ואחז בידו קלסר עם כמה דפים שבצבצו ממנו .
"כבר דיברנו על זה קלארק , אתה לא יכול ל-"נשמע קול בס שנקטע גם הוא פתאום. "אנחנו עד נדבר על זה קלארק " אך נראה היה שקלארק כבר עזב את המקום בליווי חריקת השער .
"בריק ?" שאלה אבי , נראה היה שהוא מכיר אותו .
לפתע אדם נמוך ומלא יצא מבניין קטן שהזכיר צריך . "זה לא יכול להיות אתה פרדי " אמר מי שככל הנראה ולמיטב הבנתי היה בריק . הוא התקדם לכיוון אבא שלי וחיבק אותו חיבוק גברי טיפוסי .
"לא יכול להיות שאתה מנהל את המקום הזה עכשיו " אמר אבי וצחק בכל רם .
"יכול ועד איך , אני לא מאמין שזה אתה . מה אתה עושה כאן ?" הוא שאלה ואז עיניו הופנו עלי .
"בריק , תכיר זו הבת שלי ,נשלי " חייך אבי בגאווה ,חייכתי גם אני אל בריק השמנמן בעל השיער החום ועניינים בחומות שנראה ממש כמו דובי . "היא תבלה כאן את הקיץ " חייך אבי .
פניו של בריק הרצינו פתאום . "תראה פרדי . יש כמה דברים שכדי שנדבר עליהם ,נשלי את יכולה להסתובב בינתיים " הוא חייך אלי אבל פניו הרצינו מיד כשהוא פנה לכיוון הצריף כשאבי בעקבותיו .
מבפנים המקום באמת היה נראה שונה , היו בו כמה צריפים ובניין מעט יותר גדול בעל שני קומות והרבה חלונות , יכולתי לאתר גם חנות להשכרת ציוד וחנות מתנות ,ראיתי את הים שהיה גדול ונפרס למרחקים עצומים ואת האקווריומים של הדגים והכרישים ,אבל מה שעניין אותי היה המקום בו נצלול .
התקדמתי לכיוון הים בחשש קל , המקום היה שקט מאוד ופחדתי לעשות רעשים מיותרים . התקרבתי יותר ויותר אל הים , זה היה בעצם מזח מעץ ותחתיו היה חול וים . ברגע שעליתי על הקורות החורקות לא יכולתי לחזור יותר ,משהו בים משך אותי עליו הרגשתי כאילו בכל רגע אני עלולה לקפוץ ולא לחזור יותר לעולם .
"מי שם ?" שמעתי קול נבהלתי וחזרתי בריצה אל המקום שבו אבא ובריק השאירו אותי .

פרק 3:
מייקה דל פס-
אני מודה,נבהלתי כששמעתי שמשהו הולך על המזח הישן,כל מי שגר בעזור יודע שלא עולים עליו , וכן אני נודה שישבתי מתחת למזח וניסיתי ותפוס צב ים אבל למרות שזה מופרח בן הדוד שלי עשה את זה , אז ניסיתי גם .
"מי שם ?" קראתי כששמעתי את הצעדים ואחריהם צעדים מהירים יותר ,כמו ריצה .
בשניות עזבתי את החכה והרשת שהיו בידי ומיהרתי לתפס על חומת האבן שליד הרציף ואז ראיתי יותר ומיד ידעתי שהיא ללא ספק לא מהאזור .
שיערה היה שחור והיא לבשה גינס קצר וגופייה אפורה היא לא הביטה בי אבל ראיתי שהיא רועדת , כנראה הבהלתי אותה .
"הכל בסדר ?" שאלתי וניסיתי להישמע רגוע יותר . היא הסתובבה עלי במהירות , עיניה היו כחולות כמו המים ועורה היה שזוף מעט .
"מי אתה ?" היא שאלה והבעה חשדנית על פניה .
"קוראים לי מייקה , את לבית הספר לצלילה ?" שאלתי .
היא הנהנה . "אתה גם ?" היא שאלה והחשד שעל פניה נמחק מעט .
"כן ,אפשר להגיד שאני מכיר את המקום הזה כמו את כף ידי " ניסיתי להשוויץ אולי היא תתרשם מזה ,היא רק גלגלה עיניים לעברי ,כנראה שזה לא הרשים אותה .
"מתי שאר התלמידים יגיעו ?" היא המשיכה לשאול ואז הבנתי שאני עדיין לא יודע איך קוראים לה .
"בקרוב ו… אני לא יודע עדיין איך קוראים לך אז …"לא יכולתי לתת לה רמז עבה יותר , היא שוב גלגלה עיניים .
"נשלי ברט " היא הושיטה את ידה ,כנראה כדי שהלחץ אותה . זרמתי עם הסיפור ולחצתי את ידע , כדי לא לפגוע בה כמובן .
"מייקה דל פס " אמרתי באותו טון דיבור כמו שלה . היא נראתה מרוצה .
בדיוק אז ראיתי את בריק יוצא מאחד הצריפים בליווי אדם גבוה בהרבה ממינו , עורה היה שזוף ,שיערו שחור ועיניו כחולות ,ככל הנראה הוא היה אביה של נשלי . על פניו הייתה הבע מעט מוטרדת אבל בריק חייך ולחייו היו אדומות ושמנמנות כמו תמיד .
בריק הושיט את ידו אל עבר נשלי . "ברוכה הבאה לבית הספר לצלילה ,אקווה סקול " הוא חייך ולחץ את ידה . היא עשה כמוהו אבל כשאביה התחיל להתרחק היא באה בעקבותיו ואני נשארתי עם בריק .
"מי זה היה בריק ?" שאלתי בלחש .
"זה היה פרדי , הוא ואני היינו חברים טובים מאוד פעם ,מייק " אמר ושפשף את שיערי ."עכשיו תלך לבית של הדודים שלך ותביא את המזוודה זה שאתה גר באזור לא אומר שתחזור כל יום הביתה ,אתה יודע שמסוכן כאן בלילה " הוא אמר בלחש ובזהירות .
הנהנתי רצתי לכיוון חומת האבן אל הים ולאורך החוף ,שם נמצא הבית של הדודים שלי .

אוקיי זה הכל, זה היה סיפור קצר אבל מושלם:)