כשאני קוראת סיפור

כשאני קוראת סיפור אני נכנסת לעולם חדש, עולם שבו אני מתנתקת מהכאב שלי. עולם מרגש, מעצב או משמחה.
אני יכולה לטייל בכל מקום, כל תקופה, בכל אחד, רק מזה שאני יושבת עם ספר ביד.
אני נכנסת לבעיות של אחרים ותוך כדי לומדת גם על עצמי.
לרוב הסיפורים מותאמים למצב הרוח שלנו, או יותר נכון של הסופר.
אבל כשחושבים על זה, ברגע שהספר מגיע לידינו, הוא שלנו.
שלנו להתאים אותו למצב הרוח שלנו, להזדהות איתו.
שלנו להבין מה שאנחנו רק רוצים, שלנו פרש אותו איך שבא לנו.
אף אדם לא אוהב כשפולשים לו לפרטיות, לכן לא צריך לנתח כל פרט בסיפור, אלא להינות ממנו.
כאשר אנחנו מנסים לנתח את הסיפור לחדור למוח של הסופר, אנחנו בעצם פולשים לו לפרטיות.
אנשים כותבים סיפורים מסיבה, הסיבה שלי היא להוציא את מה שאני מרגישה, עצב, בילבול, שמחה.
כשאף אחד לא מקשיב לי, אני כותבת סיפור. אני לא רוצה שיקראו אותי, רק את הסיפור.
מהרגע שהוצאתי אותו הוא שלכם.