כאן זה הבית( לכבוד יום השואה)

הם מחביאים אותי במרתף כבר שנים רבות .
הם משפחה מאוד נחמדה , הם מסתירים אותי מהנאצים כדי שלא יקחו אותי למחנה השמדה .
הם מאוד אמיצים , הם אנשים מאוד אמיצים כי הם יודעים שאם מישהו ידע על כך שהם מחביאים יהודיה במרתף הם יהרגו אותם , אבל להם לא אכפת , אכפת להם רק מלהציל אנשים חפים מפשע שרק בגלל שהם יהודים רוצים להרוג אותם ועל זה אני מעריכה אותם.

הם נותנים לי להסתובב חופשיה בלילות אבל בשקט, אני חייבת להיות בשקט כדי שהנאצים לא יעלו על כך , הנאצים תמיד היו מסתובבים בשכונה .
באחת הלילות נשמע דפיקה חזקה על הדלת, קול נמוך שאומר תפתחו את הדלת עכשיו , הוא חוזר וחוזר על זה מלא פעמים , הם לא פתחו הם החביאו אותי בתוך חדר נסתר במרתף כדי שלא יקחו אותי ואותם למחנות ההשמדה , רק אחרי שהחביאו אותי הם ביקשו מבנם פיטר בן ה-18 לפתוח את הדלת , הוא פתח את הדלת , בפתח הדלת עמדו שלושה גברים גרמנים עם שתי כלבים גרמנים , הם לא אמרו כלום הם נכנסו והתחילו לחפש , לחפש יהודים , הם התחילו לחפש אותי .

אני ,אני רק התחבאתי בזמן שהם מרביצים וצועקים על יוניס ואלדון ושואלים אותם איפה היהודים שאתם מחביאים ? הם לא ענו להם , הם רצו רק להגן עליי , את פיטר הגרמנים גייסו לצבא , הם היו צריכים חיילים כי הם ידעו שהם קרובים לתבוסה .

בזמן שאני יושבת במחבוא אני שומעת שתי יריות וצעדים של אנשים שיוצאים מין הבית , אני הבנתי שהם רצחו את יוניס ואלדון ,בתוך תוכי אמרתי מזל שפיטר לא שם אחרת הוא לא היה מסכים להתגייס ואז הם היו הורגים גם אותו ,אז שמחתי שהוא כבר לא היה שם .

אחרי רבע שעה מאז שהגרמנים יצאו מין הבית יצאתי לקדמת הבית וראיתי את יוניס ואלדון שוכבים על הרצפה מלאים בדם ובפצעים עם כדור אחד בתוך הראש , התחלתי לבכות ומיד עצרתי את דמעותי כי ידעתי שאני עכשיו צריכה לארוז תיק ולעזוב .

אחרי שלושה חודשים שאני בורחת ממקום למקום המלחמה הסתיימה ואני ,אני ידעתי שאין לי שום מקום ללכת אליו אבל משהו בי אמר ללכת לבית , הלכתי אל הבית במשך שלושה שבועות שהרגישו כמו נצח, מתפללת לאלוהים שהם יהיו שם יוניס , אלדון ופיטר למרות שאני יודעת שאלדון ויוניס כבר מתים ופיטר ,פיטר כנראה לא שרד את סוף המלחמה כי הסוף היה מאוד קשה היו מלא הרוגים משני הצדדים אבל בתוך תוכי קיוויתי שלא קרה לו כלום והוא עכשו מחכה לראותי, בבית.

הגעתי למקום שפעם היה הבית ,הכל הרוס , הכל נחרב בגלל המלחמה הארורה הזאתי וראיתי אותו ,ראיתי את פיטר יושב על כל ההריסות ובוכה רק בוכה , אני רצתי לתת לו חיבוק ,התחבקנו ובכינו ביחד במשך שעות לפחות כך זה הרגיש ולא הייתה לי שום בעיה עם זה , במהלך כל החיבוק והבכי הבנתי שהגעתי הביתה והבית הוא לא המבנה הוא פיטר , פיטר שלי .