יש לי חלום… ויש לי מחסום…

השקיעה נראת כ"כ יפה שהיא מחייכת לך..
גם בכול דבר שחור..
אפשר למצוא נקודת אור… (ומקרר..)
***
28 במרץ , שנת 2003:

"טומי הבט.." אמרה לי סבתי , "לאן?" שאלתי אותה, והרמתי את מבטי..
"לכאן" היא סימנה לי והרימה את האבן, הטתי מתחת לאבן עמדה שם נמלה, כן אני יודע שכול דבר שני נמשל לנמלה… אבל בסיפור שלי זה קצת שונה….
הנמלה סחבה על כתפה גרעין, גדול גודלה..
והיתקדמה באיטיות… איטיות רבה….
" סבתא מה את רוצה שאני אראה בזה?" שאלתי כולי משתוקק לתשובה..
ואז הבנתי את פשר מעשה… "סבתא הגרעין גדול מהנמלה כיצד היא מצליחה לסחוב אתו?" שאלית שוב..
"זה רק עניין של רצון טומי… אם אתה רוצה משהו.. אין דבר שיכול לעמוד בדבר שתיהי חפץ בו" היא אמרה וליטפה את ראשי..,
"סבתא נדמה לי שכבר מאוחר.. אולי כדי שנכנס לבית?" הצעתי לה..
"כן טומי…"

***
27 במרץ , שנת 2010:
"אמא לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בעודי נכנס לרכב וחוגר, "לסבתא" היא ענתה בפשטות, שפניה חיוורות ןקשות..
"אמא בשביל ללכת לסבתא צריך לפנות ימינה.." הערתי מבולבל.. לא חשבתי שאמי תטעה היכן ביתה של אמה…
אז מה קרה?
"טומי, אנחנו הולכים להיכן שסבתא נמצאת עכשיו.." היא אמרה בעוד היא עוצרת את גרונה שלא תתחיל להתיפיח ולהזיל דמעות..
"לא" מלמלתי, זה לא קורה..

***
"סבתא?" התפרצתי לעבר דלת בית החולים.
סבתי ישבה שם, איך שהיא שמחה כמו תמיד…
"לא, סבתא.. את לא יכולה פשוט.." התחלתי לפרוץ בבכי..
סבתי התקדמה- המכשירים שאליה הייתה מחוברת הקשו על התנועה שלה…
"טומי יקר שלי.. הטבע שולט עלינו… נשאר לנו רק עניין של רצון בשביל לשנות את זה.." היא אמרה בקול בפעמונים הנעים שלה..
"אבל אני רוצה סבתא!, יש לי רצון.." התחלתי לבכות…
"טומי.. אבל גורל זה גורל… לא כול נמלה מצליחה להביא את מסעה לקן…" האי טפחה על שיכמי-
ואלה היו מילותיה האחרונות..
***
שלום,
שמי טומי, אני בן יחיד.. וכמעט כול עולמי היה סבתא שלי..
אחר הצוהרים.. ימי הולדת.. הכול..
היא לימדה אותי דברים רבים…- כול המוסריות שלי רכשתי ממנה..
כעט אני בן 17..
ויש לי חלום- וזה לשיר…
אבל החיים הם לא מדרון וורוד מצופה קצפת…
ברגעים שסבתי נפטרה…
צמרמורות עברו בגופי, כול אותם שנים שהייתי איתה עברו לנגד עיניי..
התחלתי לבכות- שהם תמו.. הגיעו לסופם…
מאותו רגע- שהייתי בן 14 .
התחלתי לגמגם…
כול סוגי הגימגומים…
מקהל..
לחץ…
מהירות…
פשוט בלעתי את לשוני…
וזה המחסום שלי…
הגימגום…
אני יכול לחיות איתו…- אבל אחרים לא יכולים לחיות איתי..
נהיתי ספוג.. סופג עלבונות- ולא מוציא…
הרי אם הכרית זה הדבר היחיד שאני יכול להוציא את נשמתי אליה- מה שווים חיי…
הייתי מקובל, אהבו אותי.. הדיבור שלי היה פורץ כול גבולות..
עוד יותר שירתי…
אבל כמה שרצוני גדול….
כמה שאני רוצה, ויכול…
יש לי חלום..
אבל יותר גדול הוא- המחסום..