יום הזיכרון

הנערה רצה.
רגליה כמו רקדו על המדרכה, ראשה סחרחר, והעולם כולו הטשטש מול עיניה.
היא רצה.
המוסיקה פעמה באוזניה, היא שמרה על איפוק, פניה היו כמסיכה גדולה ומוגזמת של נוקשות, פיה היה קפוץ, עיניה התמקדו בנקודה לא ברורה.
היא תכננה מסלולים ללא הרף, וחרגה בכל אחד מהם כל פעם מחדש.
המכוניות טסו על פניה, מהירותן מטילות רוח קרה על פניה,
היא לבשה רק חולצה קצרה ומכנסיים, שערה התנופף ברוח, קורא תיגר על הכל.
היא הרגישה אותן, את הדמעות האלו, מאיימות להתפרץ בכל רגע, היא הדפה אותם, בעטה בהם אל מחוץ לדלת.
כשעצרה לרגע,
היא ראתה זקן שהתבונן בה בנבזות,
״יום הזיכרון היום, את יודעת״ הוא גער. 
היא נעצה בו מבט מקפיא, עיניה חדרו לתוך עיניו המוקפות קמטים.
היא רצה.
באיזה שהוא שלב של הריצה, בין המוזיקה הרעשנית, לבין השקט שבפנים, ההתנשפויות שלה החלו לחרוג מהרגיל, וגופה החל קורס לאט לאט,
נער אחד, לבוש במכנסיים המושפלים עד לברכיים, שאל אותה אם הכל בסדר.
ופה הכל נשבר.
״הכל בסדר?!״ היא צעקה, ככה, באמצע הרחוב.
״כלום לא בסדר! אני רוצה למות. אני פשוט רוצה למות. לקפוץ מבניין, לטבוע במים, רעל,סכין, חנק. אני רוצה למות. האם זה בסדר מבחינתך?!״
הנער נראה כאלו היא הרגע הכתה בו, או שפכה עליו דלי של מים קרים. הרי לא בכל יום אתה מנסה להיות נחמד ומישהו צורח עלייך שהוא רוצה להתאבד.
אז הנער התקרב אליה, אל אותה נערה, רוצה לחבק אותה.
היא הדפה אותו בגסות, ״אדיוט! מה אתה חושב? שאני אחד מהדמויות האלה שתחבק אותן והם יבכו? לך לעזאזל! אני יודעת להסתדר בעצמי. לא צריכה שום אביר שיציל אותי, לא צריכה שום גיבור שיהרוג את המכשפה, מטומטם אחד.״
היא הפנתה לעברו תנועה מגונה, דחפה את האוזניות אל מקומן, והמשיכה לרוץ.
לרוץ.
הנוף חלף על פניה בטשטוש, ומשהו ריצד בזוית עייניה, היא עצרה בפתאומיות ומיהרה אל אותו מקום.
פרח סגול הסתלסל שם, היא הביטה בו דקות ארוכות ולבסוף התיישבה לידו.
״אתה יודע, אתמול באו רבנים והודיעו לי שאני יכולה להתחתן שוב, עברו שלושה חודשים. לפני שהם פתחו את הפה, אמא הציעה להם מיץ, והם שתו כאלו שוטטו במדבר ימים אחדים.
ואז הם התחילו לדבר, אתה יודע, על זה שאתה כבר לא פה. ואני רק חשבתי לעצמי, כמה שחבל שאמא הוציאה להם דווקא את המיץ שאתה אוהב, זה עם החתיכות של הפרי. חשבתי איזה בזבוז זה, להביא מיץ לאנשים שבאמת מאמינים שאתה כבר לא פה.
ואז אני התעצבנתי, אתה יודע, כמו שאתה תמיד אומר שהפתיל שלי קצר, אז דחפתי אותם לדלת וצרחתי עליהם את האוצר מילים הנרחב שלי.״ 
היא מששה את הטבעת הזהובה עם האבן הפשוטה שנצצה על האצבע שלה.
״היום ישבתי במיטה, סתם ככה, חשבתי. ואז פתאום זה הגיע אליי, כל מיני זכרונות. כמו זה שבו באו המדים הירוקים אליי הביתה, אני זוכרת שכשפתחתי את הדלת, בכלל לא חשבתי על זה, הדבר היחיד שהדאיג אותי זה שידעתי שהחייל שלשמאלי, אלרגי לחלב, ואם נשארו לי העוגיות-פרווה שאמא שלך הכינה. 
ואז הם התחילו להסביר לי שאתה לא פה. בהתחלה צחקתי, אתה יודע, כי לא האמנתי שזה אפשרי, הרי איך אתה לא פה, והכל כרגיל? איך אין איזה רעידת אדמה, סופה סוערת, צונאמי?.
אז הסברתי להם שזה לא אפשרי, והם התבוננו אחד בשני בעצב, כאלו אומרים ׳היא לא מבינה׳. אז ניסיתי להגיד להם, שאם זה היה אמיתי הייתי מרגישה את זה, אפילו הצבעתי להם על הלב כדי להראות להם שהכל בסדר.
בהלוויה שלך לא בכיתי. זוכר שתמיד אמרת לי שאתה לא מבין את הקטע של ההלוויות, שאתה בחיים לא מצליח לבכות ככה מול כולם? אז ניסיתי להיות כמוך, להיות אמיצה, לצחוק לפחד בעיינים. אני מקווה שאני מצליחה.״
הדמעות כיסו את כל פניה, והיא בכתה חרש.
״אני חושבת שאנחנו עדיין נשואים. אני לא בגדתי בך, באמת. ואתה שם למעלה, אני בטוחה שלא עשית כלום עם אף אחת אחרת. אני לא יוותר. אני אוהבת אותך.״

הנערה קמה והמשיכה לרוץ, הרוח מוחה מפניה את הדמעות.

באותו הלילה, בשלב שבין חלומות נעימים למציאות טרופה, ראתה הנערה את אלוהים.
עיניו היו שחורות, שחורות כל כך.
הוא החזיק בידו פטיש, שחור גם הוא.
ידו של האל אחזה בפטיש בחוזקה, ודפקה בו על השולחן.
צווחות אנושיות נשמעו.
ושוב, ידו של השופט למוות דפקה את הפטיש על השולחן.
צרחה אחת ויחידה נשמעה.
הקצב התגבר.
הצרחות הסתלסלו עם מנגינת הפטיש, זועקות בכאב ובאובדן.
הנערה אטמה את אוזניה, אך הצרחות חדרו מבעד לכל המחסומים.
היא הבטיה בפניו של האל, וראתה אותן שטופות דמעות.
לפתע הפטיש התגלגל מידיו, והאל השפיל את מבטו ובכה.
לאחר דקות בודדות, הרים האל את פטישו באיטיות, והמשיך לדפוק.
הקצב בצרחות היה איטי ומייסר יותר, פניה של הנערה ושל האל התערבבו, אף אחד כבר לא ידע כבר למי שייכות הדמעות.
לפתע צרחה אחת בקעה מין הפטיש, צרחה ארוכה שלא נפסקה.
הנערה פתחה את פיה וצרחה גם היא, האל גם הוא זעק בייסורים.
והפטיש המשיך להכות בשולחן.