טראומה לכל החיים

הוא, בעלי, התקרב אליי. הוא דחק בי להיכנס לחדר שלנו, ונעל את הדלת.
הוא סגר את החלון, והוריד את התריס השחור.
עכשיו החדר היה חשוך, מלבד מנורת הלילה שהאירה באפלה.
הוא התקדם, ואני התרחקתי כמה צעדים לאחור, עד שהרגשתי את רגלי
מתחככות במצע הנעים של המיטה הזוגית שלנו.
הוא התקרב עוד יותר, ואני נפלתי על המיטה.
רציתי לצרוח, לקרוא לעזרה, אבל הגה לא יצא מפי כאשר גהר מעליי, והכה אותי.
כל סטירת לחי הכאיבה כאילו פניי התנגשו בבטון.
כל בעיטה שרפה לי כאילו שפכו עליי בנזין ואז העלו אותי בלהבות.
כל צביטה עקצצה על עורי כאילו מגרפה גורפת את עורי.
הקול היחיד שנפלט מפי הייתה אנקה, אבל את שאר המכות חטפתי בשקט,
דמעות זולגות מעיני בשטף. לבסוף, לאחר דקות ארוכות של מכות, בהן הוא
צרח עליי שאני מטומטמת, שאני דפוקה, שאני בוגדת בו.
'אני לא בוגדת בך!' רציתי לצעוק, אבל צעקתי את זה רק בלבי, במחשבתי.

– כעבור חצי שנה –

התיישבתי בכיסא העץ מול הפסיכולוג.
המשרד שלו היה צנוע, חלון היה פתוח והשמש חדרה זורחת. על עדן החלון
היה עציץ, ובפנים המשרד היה שולחן עבודה ועליו מחשב, ערימת ניירת וכוס קפה חם.
הוא הגיש לי תה, ושאל, "כן?" החיוך שלו היה ידידותי. הוא שאל אותי לשמי,
ולשאר פרטי האישיים.
"ובכן.. מדוע הגעת אליי?" ואז התחלתי לדבר בשצף, לספר על ההתעללויות מצד בעלי,
על המכות, הקללות, על האווירה המתוחה ששוררת בבית כשהוא מגיע, ואז ספרתי שזה
גורם להתדרדרות בתפקודי המלא, ופוגע במיוחד בילדיי. כשנזכרתי בבני הבכור,
בן השבע עשרה, מתקרב אליי, אחרי שבעלי יצא מהחדר, רואה אותי בוכה, ומבין,
מבין מה עובר עליי, התחלתי לבכות. זה היה יותר מידי בבת אחת, יותר מידי על בן אדם
אחד.
"אל תדאגי, אני אעזור לך.." הפסיכולוג הושיט לי ממחטה שנדף ממנה ריח קינמון.
לעזור לי הוא יכל, אבל למחוק את הטראומה הנפשית הזאת לחלוטין, להסיר את הצלקת,
הוא לעולם לא יוכל.
זו טראומה לכל החיים.