חלק מחיי- פרק 8

תקציר:
אתמול המנהל והמורה אביבה אמרו שאולי אני צריך להישאר כיתה בגלל שלא למדתי בבית ספר הרבה שנים, ושאני אצטרך ללמוד עם ילדים אחרים שאני לא מכיר בשנה הבאה, ולא עם הילדים שאני עכשיו איתם בכיתה.

חלק מחיי- פרק 8

אחרי השיחה עם המנהל כבר נגמרו הלימודים, אז חזרתי הביתה. כשיצאתי מהבית ספר, השומר חייך אליי, ועשיתי לו 'שלום' עם היד בחזרה.
הוא שומר ממש נחמד, כל בוקר הוא אומר לנו שלום. רועי אמר לי ששנה שעברה היה שומר אחר, והוא היה רע, כי הוא שנא ילדים, ופיטרו אותו ועכשיו הביאו את השומר החדש, שקוראים לו זוהר, והוא בערך בגיל של דניאל, האבא החדש שלי.
נכנסתי לבית והלכתי לחדר של רועי. הוא שכב על המיטה שלו, אבל כשהוא ראה אותי הוא קם. "איפה היית, אורי?" הוא שאל. "חיכיתי לך, חשבתי שכבר הלכת."
"דיברתי עם המנהל," אמרתי והתיישבתי לידו.
"עם המנהל?" הוא שאל. "למה?"
"היום המורה אביבה אמרה שהמנהל רוצה לדבר איתי. הלכתי אליו והוא אמר שאני צריך להישאר כיתה, משהו כזה."
"למה?" רועי שאל.
"בגלל שלא הייתי הרבה זמן בבית ספר," אמרתי.
"אבל זאת לא הייתה אשמתך," רועי קצת התעצבן.
"אני יודע" שוב ירדו לי קצת דמעות מהעיניים ורועי חיבק אותי.
"אל תדאג, אני יגיד לאמא והיא תדבר עם המנהל והוא יסכים לא להשאיר אותך כיתה, אני מבטיח!"
"תודה," אמרתי וניגבתי את העיניים.
בדיוק שנייה אחרי שדברנו, אמא שרית נכנסה. "אורי, בוא איתי בבקשה רגע." היא אמרה, והיא הייתה נשמעת קצת מוזר. הלכנו לחדר שלי והיא סגרה אחריה את הדלת. "תשב רגע על המיטה," היא ביקשה. התיישבתי, ואז היא התיישבה לידי.
"מה קרה?" שאלתי.
"אתה יודע ששמו את ההורים שלך בכלא, נכון?" היא שאלה.
"כן," אמרתי. לא הבנתי מה הקשר.
"היום התקשרו מהמשטרה. הם אמרו שבגלל שעבר חודש וחצי מאז שהם בכלא, מותר להם לפגוש אותך."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
שרית ליטפה לי את השיער. "אם אתה רוצה, אתה יכול לפגוש אותם," היא אמרה.
נהייתי עצוב. באמת רציתי לפגוש את ההורים שלי, ובעיקר את אמא שלי, אבל פחדתי, לא יודע ממה. אני חושב שפחדתי להיות לידם שוב, כי אני לא יודע מה הם יעשו לי.
פתאום אמרתי, "אני רוצה לפגוש את אמא שלי."
שרית חיבקה אותי. "אין בעיה," היא אמרה. "אני אתקשר אליהם ואגיד להם שיסדרו לכם פגישה."
היא יצאה מהחדר, ואחרי כמה דקות חזרה. "אנחנו נלך בחמש וחצי. תתארגן, טוב?"
"בסדר, תודה," חייכתי.

נסעתי עם דניאל ושרית באוטו. הנסיעה הייתה ממש ארוכה, נסענו במקומות שלא הכרתי, מחוץ לעיר. לא ידעתי איך הכלא נראה, ואם הוא מפחיד או לא.
אחרי הרבה זמן של נסיעה הגענו למקום ענק שהייתה לו חומה אפורה ומעליה חוטי ברזל. יצאנו מהאוטו ונכנסנו לבניין. שני שוטרים עם מדים כחולים כהים התקרבו אלינו. היו להם בגדים אחרים מהבגדים של השוטרים שלקחו אותי מהבית הישן שלי, לשוטרים שלקחו אותי היו מדים יותר בהירים.
"מה אתם צריכים?" אחד מהשוטרים שאל. הוא היה גבוה וחזק. כנראה שבגלל זה הוא עובד בבית כלא. על הכתף שלו היה כתוב בתוך סמל גדול "שירות בתי הסוהר".
"אנחנו דניאל ושרית אלון," אמר דניאל. "אנחנו ההורים המאמצים שלו. הוא צריך לפגוש את ההורים שלו."
"אה," השוטר אמר והסתכל עליי, והרכנתי את הראש. "דיברו איתי על זה. אתם צריכים להישאר במתחם הכניסה, ואני אלווה אותו למתחם הביקורים."
"הם לא יכולים לבוא איתי?" שאלתי.
השוטר חייך וליטף לי את השיער. אני שונא שעושים לי את זה! "אני מצטער, חמוד," הוא אמר. "זה מסוכן בשבילם, אי אפשר לשמור על כולכם ביחד. זה ההוראות שקיבלתי."
"אל תדאג," דניאל חיבק אותי. "אנחנו נהיה פה, ולא יקרה לך כלום, בסדר?"
"בסדר," אמרתי.
"קדימה," אמר השוטר ושם לי יד על הכתף. עברנו בהמון מסדרונות שהיו בו דלתות כחולות, והיו שם המון אנשים, וכולם לבשו בגדים בצבע כתום. כולם הסתכלו עליי, בטח כי זה מוזר לראות ילד קטן בתוך כלא, זה מקום של מבוגרים.
אחרי כמה דקות נכנסו לחדר גדול, שהיו בו שולחנות קטנים עגולים וכיסאות. ובקצה של החדר אמא שלי ישבה. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. השוטר אמר "אני אשאר ליד הדלת," והתרחק.
"אמא," התקרבתי אליה. ירדו לי דמעות מהעיניים.
"אורי," היא התקרבה אליי וחיבקה אותי חזק, ובכיתי. ישבנו על הכיסאות.
"איך אתה מרגיש?" היא שאלה.
"בסדר," אמרתי.
"מתייחסים אליך יפה בבית החדש?" היא שאלה.
"כן," אמרתי. "הם אוהבים אותי ממש. אני הולך לבית ספר ויש לי חברים."
היא חייכה וירדו לה דמעות מהעיניים. "אני מצטערת," היא אמרה. "אני כל כך מצטערת."
הרכנתי את הראש.
"לא הגיעו לך החיים האלה. אבא ואני התעללנו בך מאז שהיית קטן. זה לא הגיע לך. היו צריכים להיות לך חיים טובים, שמחים. אנחנו הרסנו לך אותם." היא בכתה ממש, כמו כשבכיתי אז, כשאבא שלי הרביץ לי ולא הסכים להפסיק.
"למה, אמא?" בכיתי גם. "למה עשיתם לי את זה?"
"אני מצטערת," היא אמרה שוב וניגבה את העיניים שלה. "זה לא שעשית לנו משהו, לא עשית כלום, פשוט… תבין, אבא שלך ואני, אנחנו חולים…"
"חולים? במה?" לא הבנתי.
"לפעמים," היא אמרה, "לבנות, אחרי שנולד להם ילד, הן נכנסות לדיכאון, אתה יודע מה זה?"
"לא," אמרתי.
"דיכאון זה כשמישהו נהיה עצוב," היא הסבירה לי.
"בגלל מה?" שאלתי.
"אין סיבה. לא הייתה סיבה," היא אמרה. "שבועיים אחרי שנולדת, נכנסתי לדיכאון הזה, נהייתי עצובה. הלכתי לרופא מיוחד שקוראים לו פסיכולוג. הוא נתן לי תרופות שגרמו לי להיות יותר שמחה, אבל אחרי כמה זמן התמכרתי לזה. לא יכולתי בלי זה והייתי חייבת את התרופות האלה. כשמישהו מתמכר למשהו, שהוא חייב משהו, הוא נהיה עצבני. אני הייתי חייבת כל הזמן את התרופות האלה, אבל בגלל שהרופא ראה שהתרופות האלה עושות אותי עצבנית, הוא לא הסכים יותר לתת לי אותן, ומאז כל הזמן הייתי עצובה וכועסת. אחרי כמה זמן זה התחיל להשפיע גם על אבא שלך, והוא התחיל לקחת סמים. אתה יודע מה זה?"
"בערך, זה משהו שמעשנים, לא?" אמרתי.
"כן, בערך," היא אמרה. "הסמים גם גרמו לו להיות עצוב וכועס כל הזמן. וכל הזמן חשבנו מה נעשה איתך, כי לא רצינו שנכעס עליך כל הזמן, והחלטנו בסוף שנמשיך לגדל אותך, וקיווינו שנצליח לשלוט על הכעסים. לצערי," היא נגבה את העיניים שלה. "לא הצלחנו. את כל הכעסים שלנו הוצאנו עליך. על הילד שלנו."
בכיתי. לא חשבתי שזה היה ככה. חשבתי שסתם לא אהבו אותי. "וכאן אתם לא כועסים ועצובים יותר?" שאלתי.
"בתוך הכלא יש אנשים מיוחדים, שהתפקיד שלהם זה לעזור לנו ולעוד אנשים אחרים להיגמל מכל זה, אתה מבין?" היא שאלה.
"כן," עניתי.
"זה הגיע לנו," היא אמרה. "אתה צריך להישאר איפה שאתה עכשיו, אצל ההורים המאמצים שלך. יהיה לך טוב שם. אתה תגדל, אתה תשמח. אתה תחיה שם. אני מצטערת על כל השנים שלקחנו לך, ושהתעללנו בך."
"אני סולח," אמרתי וחיבקתי אותה.
"אני אוהבת אותך," היא לחשה לי באוזן.
"גם אני," אמרתי, ובכיתי שוב.
אחרי כמה דקות שאלתי, "כמה זמן עוד אתם תהיו בכלא?" שאלתי.
"עשרים וחמש שנים," היא אמרה.
"מה?" נבהלתי. "זה המון זמן!"
"אני יודעת," היא אמרה. "אבל זה מגיע לנו. אתה צריך לחיות את החיים שלך בידיעה שאף אחד לא יפגע בך."
"הזמן הסתיים!" השוטר פתאום אמר. שחכתי שהוא גם היה שם.
"אני צריכה לחזור," היא אמרה וחיבקה אותי. היא יצאה מהדלת שהייתה מאחוריה, והוא ליווה אותי בחזרה ליציאה מהכלא.