חינוך

בראשית הימים, כשהתחלתי לתפור לי ספר חוקים
קצת אחרי שנוספה המילה נזקים
למנין התשומות, שגורמות לי לכאוב
עוד הרבה לפני שלמדתי לכתוב.
אז נולד גם הצורך ליצור מתרסים
מול עוצמת אימתם של פרצי כעסים,
שפורעים בכולם בחמת זעמם
כמו גלים שהודפות הרוחות מן הים.
האמנתי בכח גדולת הרופאים וידעתי שאי שם שוכן אלהים,
שמביט על כולם באופן מדהים
ושהוא די גדול, שיכול את הכל
וברור שעדיף לו לצד הגדולים.
במיוחד בשבילם הוא ברא עוד עולם,
לצד האחר שהוא בו מתגורר.
הקטנים לעצמם
הם לבד ולהם אין שום צד,
וכמה קטנים שתמנה משקלם
אינם מזיזים כמשקל איש אחד.
אלוהים במיוחד תמיד ער ושומר,
שתמשיך לעשות מה שאבא אומר.
מה שאבא דורש זו מצוה חשובה,
שחובה למלא בתחושת אהבה
ואם לא תתגמש בסופך תענש.
אלהים ואדם פורסים נחת ידם בשווה בין כולם.
הם רוצים שתאהב לציית לקול צו,
כמו שכלב בנוי לכשכש בזנב.
כך נכתב ומוכח בכל ספר תנך.
כשתגדל תיווכח, שבכלל זה לא כלל
ואם לא מאיימים גם אתה לא מוכרח.
אלא אז תצטרף לבאים בימים
תתפלא לגלות שקטנים הם גלמים,
שנחוץ לחנך למובן מאליו
לישר את הקו
ושלא לפקפק עם כל צל של ספק.
לקבל בפשטות גם אם אין שום עדות ומי שכופר
יש לחוש את הרע מקרבו לבער,
אם נשאיר למחר זה יותר לא עובר.