חולת סרטן
שכבתי במיטה, ופשוט בכיתי.
העור עקצץ לי, שרף.
העיניים שלי ראו רק שחור.
הרגשתי כאילו העצמות שלי נשברות אחת אחת.
הרגשתי כאילו שפכו עליי חומצה, והיא תוססת וממסה את עורי.
רציתי למות.
הכאב היה נורא.
הוא היה חזק, והשתלט עליי.
רעדתי ללא הפסקה.
היה קר וחם לי ביחד, לוהט, ופתאום קפוא.
צרחתי.
צעקתי לעזרה.
בכיתי.
שמעתי את קולות האמבולנס ברחוב, מתקרב.
אבל זה כבר היה יותר מידי.
קשה מידי.
צורב מידי.
כואב מידי.
רציתי לשים לזה קץ, לכאב.
שמעתי את דלת הבית נפתחת במעומעם.
הצרחות, השאלות, רעשי העליה במדרגות נדמו מרוחקים מאוד.
השחור השתלט.
הכאב לא הרפה, אלא החפיר.
ראיתי לבן.
זה הסוף.
ואז הבנתי את הקטע פה.
זה מה שהוא, הכאב, רוצה.
לשבור אותי לרסיסים.
ואני לא אתן לו להצליח.
להלחם, הדהדה המילה בראשי.
לא.
לא, אני לא אשבר.
סף הכאב גבוה.
אבל אני לא אשבר.
אני לא אמות.
תגובות (4)
אמרתי לך כבר מה אני חושבת על זה, אבל אני אומר לך שוב: זה מדהים! את מדהימה, ולדעתי את משתפרת בכל רגע. בגיל שלך להבין את הכאבים האלה זה
דבר פשוט מדהים מבחינת כתיבה, ואני מצדיעה לך. ♥
באמת מרגשת אותי התגובה שלך, ואני שמחה לראות שאני מצליחה להעביר את ההרגשות בשירים שלי בצורה טובה. תודה ♥
OMG איזה מלחיץ זה.
אבל זה כתוב כתיבה נפלאה ומעניינת.
בגיל כו צעיר לא יכול להבין מה קורה פו.
בבקשה את יכולה לקראו את הסיפורים שלי.
♥אוהבת אושרת:))♥♥♥♥
תודה לך אושרת, אני אשתדל לקרוא את הסיפורים שלך בזמני הפנוי.