זכרונות שלא שלי

אין צבע. אין ריח. אין מפלט מזה. אין דרך להפנות לזה את הגב ולברוח….. לא משנה מה זה יהיה חלק ממני. חלק שלא יעזוב. אני חולמת על זה בלילות, זה גורם לי לייסורים, ואני לא יודעת של מי זה. זה אוכל אותי מבפנים. אני רואה את מחנה ההשמדה…. אני שומעת את גלגלי הרכבת…. אני רואה את ההמון, ההמון שיורד מהרכבות החנוקות האלה. אלו הזכרונות היחידים שיש לי. הייתי רוצה לראות של מי הזכרונות האלה… אבל לעולם לא אדע. ובכל יום בשנה, השנאה נגד היהודים והשואה נמצאת לי במחשבה. היא מחשבה איתנה……… אני רוצה רק שכל המחשבות האלו ילכו כבר…….. אני רוצה לבטא את עצמי. אבל יש חלק גדול בי שצועק אליי שזה בסדר. אז נכון שיום השואה כבר הלך….. אבל מבחינתי היא עדיין כאן. מבחינתי כל נשמות המתים מתהלכות במחנה ההשמדה בו נספו, רק הולכות מסביב…. בלי לומר מילה, בלי לעשות צעד אחד שגוי או תנועה אחת שגויה, רק, הולכות. ללא מטרה. וכשאדם נכנס למחנה ההשמדה, הן מסתכלות עליו ורואות כל צעד. הן קופאות במקומן ורק ראשן עוקב אחרי האדם החי במחנה. אז חלק יגידו שאני משוגעת….. אבל ככה אני מבטאת את זה שמי שמת – עדיין חי לאנשים מסויימים…