התנגדות!- פרק 1(ההרשמה עדיין פתוחה :)
פרק 1-
פקחתי את עיניי, התקרה המתקלפת של הבית שלי נגלתה למולי אפורה מתמיד. התרוממתי בזהירות מהכורסה המרופטת שלעליה ישנתי ומתחתי את שרירי התפוסים. שקט השתרר בבית וידעתי שבילי ואדם כבר יצא, בילי היה נער משלוחים, הוא היה מאותם אנשים הבודדים שנכנסו ויצאו מוונסיטי. אדם לא עבד בשום עבודה אבל הוא היה אדם שרוב העיסוק שלו היה לעזור לחולים ולזקנים, הוא לא קיבל על זה שום תשלום אבל זה היה בסדר כי אני מובילי עבדנו והשכר של שניינו סיפק לנו את הצרכים הבסיסיים. אני עבדתי במזבלה של וונסיטי, במיון זבל לפי עדיפיות וכל זה. מה אני כבר יכולה להגיד, חרא עבודה חרא חיים.
שיפשפתי את עיניי ולבשתי את ביגדי העבודה שלי, גינס קצרצר, גופיה ירוקה ומעיל ניילון ירוק כהה עם סמל וונסיטי עליו. נעלתי את נעלי ההתעמלות השחורות והישנות שלי והתחלתי לרדת את שמונים המדרגות שעמדו ביני לבין הקרקע. כן, אני והאחים שלי גרנו בקומה העשרים בבניין החצי בנוי הצפוני ביותר בעיר. שנאתי את המדרגות האלה, בעיקר בעליות, אבל אגם אמר שעם אנחנו נגור בקומות התחתונות אנשים זקנים וחלשים הצטרכו לגור בקומות הגבוהות וזה יהיה בלתי אפשרי בשבילם.
אדם הזה… הוא היה צדיק אמיתי. בילי תמיד סיפר שלי שאבא שלנו התנהג בדיוק כמו אדם, במעין הרואיות וצניעות כזו. הוא גם זה שבחר לי את השם, ויולט.
כשהגעתי לקומה התחתונה התקדמתי לכיוון הברז השכונתי, בגלל שפה זה הרובע העני אין לנו ברזים בבתים אלה רק בכניסה לבניין,זה חסכוני יותר עבור הוונטים הסנובים.
"בוקר טוב ווי " קרא לעברי קול מוכר מכיוון התור לברז.
"בוקר טוב" קראתי בחיוך, זו הייתה פרנצסקה אולינס. אישה חביבה ומבוגרת שתמיד דאגה לכל דיירי הבניין, היא הייתה כמו אימה בשבילי מאז שאני זוכרת את עצמי.
"בואי הנה יקירתי שתי קצת" היא חייכה באדיבות והושיטה לי סיר פח מלא במים. קירבתי את הסיר אל שפתיי ושתתי מהמים הצוננים, מעבירה מיפי את טעם הלילה המעופש.
"את הולכת לעבודה?" היא שאלה תוך כדי ששטפתי את פניי.
"כן, אני כבר צריכה לצאת," אמרתי במהירות והחזרתי לה את הסיר.
"חכי רגע יקירה, אכלת משהו?,היא שאלה. פרנצסקה באמת הייתה אדם מדהים,אבל היא תמיד הרגישה צורך לדאוג לאוכל שלי כשאני הכי ממהרת.
"אני כבר אקח משהו מהמכולת של פרנק, ג'ייסון יסדר לי מכיר טוב. מצטערת פרנצ'י אני חייבת לזוז," אמרתי מעבר לכתפי וכבר התרחקתי מכדי לשמוע את תשובתה.
לא באמת התכוונתי ללכת למכולת של פרנק, ידעתי שג'ייסון לא ירצה לקחת ממני תשלום עבור האוכל וידעתי גם שפרנק לא יוותר לו על זה, לא רציתי שג'ייסון יענש לכן מיהרתי למקום שהיה אמור לקחת אותי למזבלה של וונסיטי.
הגעתי למקום בדיוק לפני שהאוטובוס יצא מהתחנה בפליטת עשן.
תגובות (3)
יאיי הדמות שלי נכנסה!!! ^_^
אני מצטערת שלוקח לי שנים לכתוב, פשוט נמחק לי כל מה שכתבתי אחרי שלא היה לי הרבה זמן… אני אכתוב היום, מבטיחה.
שם: אלכס ג'יימס לומין
גיל: 17 וחצי
מראה: מוצק וגבוה, כתפיו לא מאוד רחבות למרות שהוא היה רוצה שהן יהיו. שערו שחור כפחם, עינייו ירוקות-אפורות, ועורו בגוון זית שזוף. יש לו חיוך צחור אך זדוני ותווי פנים שטניים שמקשים על אנישם להינות מיופי תוארו.
אופי:,ציני באופן בלתי חדיר, סרקסטי, קצר רוח. שונא לשקר אך נאלץ לעשות זאת לעיטים קרובות, ועל כך הוא שונא את עצמו. נאמן לעקרונות אך לא לאנשים, ולמרות זאת יש לו יצר הגנה חזק מאוד. במידה ומישהו חלש אומלל או חסר אונים יפגע בסביבתו אלכס בהחלט יאשים את עצמו. יש לו חלום להיות אביר של אור, להגן על החלשים ולהילחם ברעים. להיות כמו המלך ארתור ולהיזכר לנצח בתור שומר הצדק של חסרי האונים. אך בינתיים הוא מצליח להיות רק אחד מאותם כייסים עלובים שהמלך ארתור שיסף בחרבו.
רקע: הוא גדל בבית פח עלוב עם אבא שיכור ואלים ואח קטן ממנו בשלוש שנים. ההנאה היחידה שהייתה לו בחיים הייתה לשחק עם אחיו הקטן, ג'יימס, באבירי השולחן העגול, והריבים על מי יהיה ארתור ומי לנסלוט.
אביו נהג ללוות כסף להימורים ממקומות מפוקפקים להחריד, מה שהלך לו די טוב עד שאלכס היה בן תשע.
אבל אז, לילה אחד לפני שבע שנים, שלושה גברים פרצו לביתם ללא אזהרה.
בבית היו שני חללים, אחד חדר גדול שהיה בו מטבח קטן ומצ'וקמק וספה מלאת פשפשים, וחדר נוסף בו הייתה מיטה אחת עליה ישן האב, ועוד מזרון לידה עליה ישנו ג'יימס ואלכס. אחת מפינות החדר הייתה סגורה בוילון שמאחוריו הסתתרה גיגית פח גדולה ומלאת מים.
הגברים נכנסו לבית ואלכס מיהר להתחבא מתחת למיטה, מושך את ג'יימס, שהיה אז בן שש, איתו.
הם ראו רק את הרגליים, לשלושת גובי החוב היו נעליים שחורות יקרות, ובעוד שאבא שלהם היה יחף. הם שמעו את הויכוח, את הדרישה לכסף ואת התירוצים והתחנונים השיכורים של אביהם. עד שהם השתתקו ביריה, והאב נפל, פניו במרחק של פחות מעשרה סנטימטרים מפניו של אלכס, וקליע תקוע במצחו. אלכס סגר בכוח את פיו של ג'יימס כדי שלא יצרח. אך הוא לא הצליח לעצור את הדמעות שלו עצמו, וגם לא את היבבה שהייתה בדיוק חזקה מספיק בשביל שגובי החוב ישמעו.
הם הפכו את המיטה, ומצאו את שני האחים מחובקים מתחתיה. הם בחנו את השניים: גשיימס היה דקיק רזה וחלש, חסר תועלת. לעומתו… אחיו נראה כבעל פוטנציאל.
הם ירו בג'יימס שלושה כדורים, ולקחו משם את אלכס הבוכה והצורח.
הוא כבר ידע להילחם טוב ממה שאביו לימד אותו והוא פיתח במשחקי האבירים עם ג'יימס. שם לימדו אותו עוד הרבה מאוד דברים: הם הבטיחו שכשהוא יהיה חזק מספיק כדי להביא תועלת הם יעסיקו אותו, וישלמו לו.
ואלכס, שיכור מהרעיון ונטול אפשריות אחרות: נשאר לעבוד כמחסל של המאפיה, ושל כל מי שמוכן לשלם את התעריף שלו.
הוא אימץ את שמו של אחיו הקטן, אך בתור כינוי הוא קרא לעצמו "אביר הדימדומים". בתקווה שיום אחד הוא באמת יצליח להפוך למגן הצדק של חסרי העונים, ויוכל לקרוא לעצמו "אביר האור".
הכינוי הזה מגניב כמו שנדמה לי שהוא? אני די בטוחה שהוא לא מגניב כמו שנדמה לי שהוא.