השתקפות שלי במים(הקדמה)
צעדים מאוד מוכרים,הנשימה שלו,המבט שעוקב אחרי,זה בטוח צריך להיות הוא.כשאני מסובבת את גופי לאחור,הוא נעלם כמו ערפל. "איפה הוא?" חשבתי לעצמי. נשפתי נשיפה,וליבי הפסיק לפעום כל כך מהר מהר. אולי אני מדמיינת לעצמי,כי אני מפחדת. ממשיכה אני ללכת ,לא יודעת לאן לפנות. אבל אני אומרת לעצמי באומץ "צריך ללכת רק ורק ישר,לא להסתכל אחורה!" .
ושוב הוא ממשיך ללכת אחריי. מנסה אני להיתעורר מהחלום הזה. אני עוצרת,נותנת לעצמי מכות חלשות בראש,ומתברר שזה לא חלום. מושכת אני את שפתיי,מסתכלת לכל עבר,אם העיינים הגדולות שלי,אם פחד. "לא הייתי צריכה להסכים אם עצה שלו,יותר טוב למות מאשר לעשות זאת,הוא ידע שהמקום הזה מסוכן,ומסוכן לבני אדם!". אחר כך המבט שלי הפך למבט זועם. כל פעם שאני עשיתי צעד אחר צעד, ככה יותר ויותר היה חושך.
לפתע,משום מקום אני שמעתי מאחורי רעש של שיחים,ובל פעם הוא ניהיה יותר קרוב.
כל כך ניבעלתי, שאפילו מבלי לחשוב התחלתי לרוץ,בכל כוחי. לא ידעתי מה אני עושה, אבל צעקתי לעצמי "לא,את תעשי זאת רוצי,רוצי!" . אני מתחילה להיתנשף עוד ועוד.
אני הייתי ילדה מאוד חלשה,אני תמיד הייתי שוכבת במיטתי.לא יכולתי אפילו ללכת לבית ספר,רציתי להכיר חברים חדשים. קיוויתי שכשנעבור דירה יתחילו חיים חדשים. אבל אני טעיתי בגדול. הכול קרה ביום ההוא, ההורים שלי נסעו במכונית,באותו הזמן אני הייתי אצל דוד שלי. וההורים שלי מתו בתאונת דרכים. אני עוד בזמן הזה הייתי קטנה,אז אני עוד לא הבנתי,מה זאת אומרת לאבד הורים. אבל האחים,של הורי ניסו להסתיר את האמת מימני,כל החיים,כדי שזה לא יקשה לי על הבריאות.אבל ביום אחד שאלתי שאלה אצל סבתא שלי "סבתא,למה אין לי הורים,אני מאומצת?" סבתא שלי הבינה שהיה צריך לספר מזמן,אבל חשה שאני לא אעבור זאת. אבל היה לה אומץ לספר לי.והיא סיפרה לי את זה רק בגיל 15. אני עד כדי כך הייתי בשוק,ששיקרו לי כל החיים שלי,ולא סיפרו לי את האמת. ברחתי מהבית, אחר כך,אני נאבדתי ברחובות. כי אף פעם לא יצאתי מהבית, ולא היכרתי את הרחובות. אחרי שעה גופי לא אחזיק מעמד,כי היה לי מאוד קר,והייתי רעבה. אז אני היתנתקתי. כשאני מתעוררת,אני ממצמצת. מרוב התחושת החולשה, היה לי קשה לזוז. הבנתי שאני לא בבית,לא ברחוב,ולא בשום מקום. שכבתי במיטה מאוד קשה,כאבו לי כל השרירים. החדר עצמו,לא היה חדר,זה היה פשוט מקום שחור. ניסיתי לקום,אחזקתי במוט שהיה מעל מיטתי. היד שלי אחליקה,מרוב הרטיבות. אני נפלתי,אבל מישהוא תפס אותי. העיינים שלי היסתכלו על בגד,שחור ודמדם. חשבתי לעצמי "זה נער? כן,זה בטוח. כי יש לו ריח מאוד נעים…אמממ…של
של אש ועפר!?" . ערמתי את ראשי,ראיתי פנים של בן. "נראה כמו נער בגילי…" .הוא חייך חיוך מוזר. הוא לקח אותי, על הידיים שלו. ואז אני הסמקתי. הוא היה כמו נסיך שאציל אותי. ואשיב אותי במיטה. ידיי היו שלופות,ולא עזבתי אותם. הוא הלך אחורה קצת והוא היסתובב אליי.
"נסטיה את בכלל חושבת על מה שאת עושה?" צעק עלי. היתנופפתי קצת אחורה מרוב הבהלה. "על מה אתה מדבר בכלל" הייתי מבולבלת. מנסה לא לצעוק עליו גם. "אני מדבר,על הבריאות שלך" טוב,אז הוא לא הנסיך שאציל אותי,התייאשתי קצת מרוב זה.
"נו ו..? זה בכלל לא עיניינך. ומאיפה אתה יודע את השם שלי?!" . "אמממ…אני יודע אותך מאז שאת נולדת…." . "אממ מה?" . "אהה נכון שכחתי,את לא יודעת מי אני" והוא חייך חיוך רחב.
"אני הצד הרעה שלך,בפירושו כמו שאתם בני אנוש אומרים "שטן" ,לפחות תגידי לי תודה שאצלתי את חייך,ואפילו לא הייתה לי זכות להציל אותך" .
"אני חולמת…שאני רואה אותך מולי,ובכלל שאני נמצאת פו. זה לא נורמאלי!" . "לא רוצה,על תאמיני לי.אני אומר את האמת" . "טוב,אז מה אתה רוצה שאני אעשה בישבילך,יהיה בישבילך ארוחה שלך,חברה,או פשוט שפחה?" . "על מה את חושבת בכלל? למה שאני אצטרך לקחת אותך,לעצמי בשביל שעשועים?" . הסמקתי "אני לא היתכוונתי לזה בכלל!" .
"טוב,עזבי נעבור למה שחשוב יותר.אני צריך שאת תשיגי את הפרט החשוב לי,שלקח אח שלי"
"טוב,אז איפה נמצא הפרט הזה?" . "הוא נמצא באגם היהלומים,שנמצא בחורשת יער עמוקה מאוד" . "למה שאני אלך לשם?!" . "פשוט את צריכה להחזיר לי את האחזר" . "אם אני לא רוצה לעזור לך?" . "אז אצטרך להרוג אותך" .והוא חייך חיוך שובב,ואני כעסתי. "טוב,מה שתגיד אעשה זאת" .
כל הכוחות שלי נגמרו,אני לא יכולה לרוץ יותר! . הוא קרוב יותר ויותר. אני כבר מרגישה את כתפיו. "דיי עזוב אותי" . אני דחפתי אותי אם היד שלי,והמשכתי לרוץ .ראיתי אור מקדימה.
"אולי זאת יציאה מן היער הזה!" התקווה שלי התגברה. "יש לי סיכוי להינצל!"
לדרך הזאת,היה סוף, זה היה מדרון תלול…אפילו לא שמתי לב שאני כבר באוויר,ונופלת אני למטה. אני מסתכלת למעלה,הינה האיש ההוא,שרצה לתפוס אותי. אחר כך הצל שלו הלכה.
"זהו,הינה הסוף שלי" ואני עצמתי את עייני.
תגובות (0)