הפינה של החולמנית- חלק א' (מוות)

גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת המון פעמים במהלך חיי…
אבל אפשר גם לחשוב על זה ככה – כל החיים אנחנו הולכים אל הלא נודע… לא?
אף פעם לא נחו להם ורדים על הרצפה בטור מסודר ורק קראו לנו ללכת בעקבותיהם.. תמיד היינו צריכים וכמובן שגם עוד נצטרך פעמים רבות במהלך חיינו לסמן לעצמנו את הדרך הנכונה… ככה הם החיים… מסובכים, קשים, מלאים הפתעות ותפניות…
החוכמה היא לדעת לקחת מהדרך שעוברים את הדברים הטובים.
כי אנחנו עוד נגיע למקומות של שפל, לתהום עמוקה שלא נהיה בטוחים שנוכל לצאת ממנה… אז מה.. נישבר? ממש לא.. אנחנו רק נתחזק ונתגבר.. זה מה שבסופו של יום יעצב את האישיות שלנו ואת ה"אני" של כך אחד ואחד..
הפינה העתידית שלך נשמעת כמו רעיון מקסים, אהבתי מאוד את הקטע הראשון, ואני חושבת שאת צריכה להמשיך!! בעיקר אם זה מה שעושה לך טוב:)
שמחתי כרגיל לקרוא את יצירותייך המדהימות, תמשיכי כך=]
אוהבת אותך המון!!!

אני רואה שאת לומדת ממני :)
ילדנות, הכל יהיה בסדר! אין לך ממה לפחד. פרידות הן חלק מהחיים שלנו, הן אחד הדברים הכי מחשלים שקיימים, הן מעירות בך את הרצון לתת את כולך כדי להוציא את המיטב בזמן שיש לך.
את מכירה אדם, נקשרת אליו, נותנת לו מעצמך ומקבלת ממנו, זה לא הולך לשום מקום גם אחרי הפרידה. האדם הזה כבר לא פה, אבל כל מה שהוא נתן לך עוד נמצא. אל תשכחי את זה. כל הזכרונות, כל מה שלמדת ממנו, כל מה שהוא נתן לך.. כל זה עוד קיים. תשתמשי בזה, תתעודדי מזה, כי כל זה זה חלק מאותו אדם. חלק מהאופי שלו עבר אלייך, חלק מהידע שלו, חלק מהמשאלות והחלומות שלו. הם איתך, והם לא הולכים לשום מקום.

נ.ב: אני מסכימה עם חייכנית. המוות הוא לא ידוע, אבל כל עתיד שהוא הוא לא ידוע.. את לא יודעת מה יקרה מחר או מחרתיים, אבל למה לפחד מזה? תשמחי על זה. תשמחי שיש לך הפתעות, תשמחי שאת לא יודעת בדיוק מה יקרה, זה משעמם לדעת הכל!

אוהבת, לוסי.
ותזכרי, המפלצת מלוך שבע תמיד תהיה שם כדי לקפוץ עלייך ולהפוך ילדי מפלצת אחרים לספגטי ;)

דבר ראשון…תודה לכולכן! ואני שמחה שאהבתן את הרעיון שלי ל"פינה של החולמנית"!
מלכת הלבבות, תודה על הכל, מקווה שתמשיכי לעקוב :)
חייכנית, אהבתי את התיאור של הורדים שלא מונחים על הרצפה בטור מסודר…
אני מסכימה עם כל מה שאמרת…החיים הם באמת מלאי הפתעות.
תודה על כל המילים היפות והעידוד! אוהבת יותר 3>
לוסי המפלצת מלוך שבע, מה שלום העקרבים? ;)
ברור שלמדתי ממך! את לא סתם קשקשת לי עד אחד בלילה…לקחתי הכל לתשומת לבי ויש פה כמה דברים שדיברנו עליהם כמו החור השחור :)
תודה על העידוד…ואת צודקת, החיים הרבה יותר מעניינים כשהם בלתי צפויים.
אני לא מתארת לעצמי אפילו את ההרגשה של לדעת הכל…
אגב…לא חלמתי על המפלצת :P ולא על הילדים שלה ועל העיניים המתגלגלות שלהם, אני לא ממש זוכרת על מה חלמתי. לא! גם לא על הילדה עם הסוכריות בשיער! חח

אוהבת המון המון,
החולמנית.

הכתיבה ממש ממש יפה !
אבל אני בכל זאת לא מסכימה איתה.
כמו שאם הכרישים יפסיקו להתקיים, הדגים האחרים יתרבו ויהיו פשוט יותר מדי.
אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה, ואני חושבת שבשלב מסוים בחיים האדם צריך לשחרר ולמות, לא להמשיך להתקיים לנצח.
המוות הוא דבר רע, אבל לומדים להשלים עם העובדה שהוא קיים ולחיות בכיף לצדו.

אני לא חושבת שאפשר לחיות בכיף ליד המוות.. אבל אני כן מסכימה עם התגובה שמעליי שצריך לקחת מהחוויות הרעות בחיים את הדברים הטובים שקרו לפני… "רגעי האושר הקטנים" של כל אחד ואחד מאיתנו הם דבר שכדאי תמיד לשמור בליבנו… כי דפים יכולים להיעלם, ועט תמיד אפשר למחוק, אבל הזיכרונות שחווינו על בשרנו הם דבר שאף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו…

את צודקת לגבי הכרישים, אם הם ייעלמו לא יהיה מי שיאכל את הדגים.
וגם לגבי המוות…אם היינו חיים לנצח החיים היו הופכים למשעממים יותר.
אבל עם כל מה שעברתי…אני פשוט מפחדת מזה. מפחדת מפרידות ומהמוות עצמו.
מוות טבעי אני יכולה להבין…
אבל מוות פתאומי, זה הכי קשה.
אבל את צודקת…
אני צריכה אולי גם לאמץ את הגישה שלך בשביל לא להישאר יותר מידי פגועה.
נראה מה יהיה…
שמחה שהבעת את דעתך :)
ותודה על הכל!

דבר ראשון אהבתי את הרעיון של הפינה של חולמנית (חולמניתוש!) ממש מגניב!
האמת לא יצא לי לחשוב למה הכריש נברא אבל לא מעט פעמים יצא לי לחשוב למה לעזאזל דבר מיותר ומגעיל כמו ג׳וק קיים?!
השאלה לגבי המוות גם אני חשבתי על זה.. באנת שזה גורם לפחד מהסוך אבל פעם אמרו לי שעצם זה שיש סוף גורם לך להעריך את הדרך, אלפת החיים עצמם!
תחשבי לעצמך, אם היינו בני אלמוות – האם היינו מנצלים את החיים? משתדלים לעשות מעשים טובים? (בטח שכן אבל יש חלק שלא..) לא יודעת שאלה דיי עמוקה ;)
אהבתי חולמניצוש המשיכי להדהים אותנו :)

אמרת יפה עדידוש! באמת…לגבי הכל…
ולגבי הג׳וק…למה הוא קיים באמת?!?!? אין לו שום תועלת…והוא מגעיל בטירוף!
אני שמחה שאהבת את הרעיון :)

חשבתי פעם על ההרגשה של אדם בן 120.
הוא חיי כול כך הרבה זמן, והחיים שלו מלאים זכרונות, ומחשבות.
בטח קשה לו לחיות עם כול הדברים האלה, אני מניח שהוא יכול להשתגע.
אני לא בן אדם מבוגר, והרבה פעמים חשבתי איך זה להיות בן 50, או אפילו 40.
כול כך הרבה שנים של זכרונות… שאי אפשר לחיות בלדיהם (אני מניח) אבל אוליי גם קשה איתם. אוליי, רק אוליי, המוות הוא זה שמסיים את זה. אוליי קשה לחיות לנצח, תמיד עם בעיות לא פתורות, מחשבות, וזכרונות של אלפיי שנים. אבל באמת, אני לא יודע.
תודה על הסיפור העמוק.

יפה אמרת…
אולי אתה צודק…
אולי בן אדם בן 120 כבר מיצה את החיים שלו, ואולי לא. אולי הוא מחכה לסוף שיבוא, ואולי לא. מישהו סיפר לי היום שהוא דיבר עם סבתא רבה שלו, שחיה כבר עשרים ומשהו שנה בלי בעלה שנפטר, והיא אמרה שהיא מחכה כבר לזמן שלה שיגיע, למוות.
אז אולי סוף הוא משהו משמח בשביל חלק מהאנשים…
לא יודעת…
אני שמחה שנהנית :)
יש לך רעיון לגבי מה אני אכתוב בפעם הבאה?

מה שאת רוצה.