הנערה עם העיניים החומות

זה מה שקרה כשניסיתי לכתוב סיפור אימה….זה לא הצליח….סיפור של בעלת לב חלש . יצא משהו אחר… אין לי מושג איזה ז'אנר זה….

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

האפלה האפילה על הכול. הבתים, העננים, הירח, הפנסים… הכול. פשוט הכול נבלע ע"י החשיכה העצומה, שהתקדמה בגלים מלאי סבל אל תוך העיר. צלליה נראו בתור בני אדם כמעט, אבל נעלמו ברגע שמישהו שם לב, רגע לפני שהאפלה לקחה את חייו. לנצח.
הדבר היחיד שנראה דרך האפלה היה שתי עיניים.
שתי עיניים שחורות. שעדין מבעבעות. יוקדות את האש. אש הנשמה .אש היאוש. אש הנקמה. אש האבדון. אש שרצתה לבלוע הכל.
לא. זה לא היה ככה. זה לא היה קורה. אבל אף אחד לא הבין. אף אחד לא התייחס כשעוד היה אפשר להביט בעיניים האלו.
היא הייתה בת, שונה אבל יפה, היו לה עיניים חומות ועמוקות. כשיישרת עליהן מבט לא הייתה יכול להתנתק מהן, לא רצתה להתנתק מהן , רצתה להמשיך לגלוש לגלות את ההמשך. לא היה הסוף. ממש מהפנטות.
לא. היא לא השתמשה בהן לרעה. להפך, אז, היא עוד רצתה לתת. היא אהבה . היא הייתה ממש אמא.
בקצה הרחוב גרו תאומים. אותם היא אהבה, כל יום היא באה וחיבקה אותם בידה החמות ובמבט העוטף ולקחה אותם רחוק, רחוק, למקום טוב יותר, למקום שהם לא זכו לראות.
היה שם מרחבים ירוקים וגדולים, אלפי דונמים. בשדות הגבוהים רעו כבשים, והשמים היו כחולים ריקים מעננים שחורים ומרוע. אבל לכל חלום יש סוף וגם לזה היה סוף. והילדים היו הולכים חזרה הביתה וגם היא. כל יום השלושה היו נפגשים.
והשנים חלפו, ונערה גדלה, ונחשפה למה שלא ידעה קודם, כמו בכל גיל. אבל היא השתנתה בעקבות זה. היא התחילה להראות כמו גותית כזו., חולצה שחורה ,ג'ינס קרוע שכמעט התפוררו, שרשראות זהב וכסף שנמתחו בין כתפה לכיס המכנס וכתם אדום קטן התחיל להתגלם בין ענייה.
אבל בנשמה היא נשארה אמא. חמה ואוהבת.
השלישייה המשיכה להיפגש בקביעות. יום יום.
עד שיום אחד הם נעלמו. היא חיפשה אותם בכל מקום. עד שהגיע לביתם של האחים.
האם פתחה לה את הדלת. "כן?" שאלה האם בחוסר ענין , "באתי לאסוף את הילדים שלך" היא השבה, "את" היא נגעה בחזה של הנערה בקצה אצבעה " את כזאת גועלית, חסרת לב, לא תרבותית, חסרת חינוך, איכס! גועל נפש! אחת כמוך לא תעזי לגעת בילדים שלי! תסתלקי! לא רוצה לראות אותך יותר! " . רעם הבריק . גשם חזק פרץ בחוץ.
הנערה הפנתה את גבה, הרכינה את פניה והתחילה ללכת . ברגע האחרון היא ראתה פתק שנזק מחלון ביתם של התאומים. היא קראה אותו :" אוהבים אותך…." בדיו שחור וישן שהתחיל להיטשטש מטפות הגשם. היא הרימה את ראשה לעבר החלון. שני פרצופים קטנים, לחים מדמעות, נופפו לה בידם כשחיוכים עצובים עלו על שפתם. היא נתנה להם נשיקה אחרונה והמשיכה ללכת.
כשהגיעה לחצי הדרך היא עצרה . הכעס גער בה. היא הרגישה שהיא עומדת להתנפץ. היא הרימה ראשה לשמים הקודרים, הפצע בין עינה התפוצץ. היא הפכה לעמוד אפלה שחור שעלה לשמים.
רגע לפני שמישהו שם לב, היא העלתה גם את התאומים לשמים וקרבה אותם לחכה. הם חדרו פנימה אל תוך ליבה ושם נשארו לתמיד. שם היה להם טוב .
היו שם מרחבים ירוקים וגדולים, אלפי דונמים. בשדות הגבוהים רעו כבשים, והשמים היו כחולים ריקים מעננים שחורים ומרוע.
הנערה הקטנה והיפה הפכה לאפלה עם לב טוב ועיניים שחורות גדולות שבאו לנקום.
והאפלה האפילה על הכול. על הבתים, העננים, הירח, הפנסים… על הכול.