המושבה חלום-פרק ג'

פרק ג'
"שלום לך,אלכס," בירכה אותו אם הבית כשנכנס לבניין, "אפשר לדעת למה הגעת כל-כך מאוחר?פספסת את הפעילות."
"אני מצטער,באמת," השיב אלכס בהתנצלות, "הענישו אותי."
"על מה הפעם?" שאלה אותו אם הבית ברוגז מהול בחיבה.אמנם,אלכס לא היה אחד מהילדים הקלים בבית המחסה,אך היא למדה להסתדר איתו ואף חיבבה אותו מעט.
"סתם,לא הקשבתי למורה כשהוא דיבר," השיב לה אלכס בקוצר רוח, "המורה הזה סתם נטפל אליי בכוונה,הוא מתעב אותי מהרגע הראשון שפגש אותי."
"אני בטוחה שאתה סתם מגזים," אמרה אם הבית בעידוד, "בכל מקרה, תיכנס.לך תאכל מהר."
אלכס הנהן וחלף על פניה במהירות.במוחו עדיין הדהדו דבריו של הזקן, ויליס,אך הוא השתדל לא לחשוב על כך.כנראה חשב שהזקן התבלבל או משהו כזה.
בית המחסה היה בניין קודר ואפור שלא נראה מזמין במיוחד.חיו פה כל הילדים המסכנים,לדעת הקהילה שהוריהם לא היו יכולים לטפל בהם מסיבות כאלה ואחרות ואשר מעולם לא קיבלו אהבה.מבפנים,לעומת זאת בית המחסה נראה קצת יותר טוב והיו בו חדרי הכנת שיעורים,חדרים קבוצתיים בשביל צפייה במשדרים הטלוויזיונים וסתם כמקום מפגש. בקומה השנייה שכנו חדרי השינה של הבנים ובקומה השלישית חדרי השינה של הבנות.הייתה הפרדה כמעט מוחלטת בין המינים,חוץ משהייתה פעילות משותפת או בחדר האוכל,משהו נדיר כמראה השמיים. פעם סיפרו לו,הוא נזכר,שצבעם היה כחול בשעות הבוקר ומעיין תערובת של צבעים כהים בשעות הלילה.סיפרו לו גם על עננים והוא עמד שם,נדהם ולא מאמין למשמע אוזניו.
במושבה,לעומת זאת בשעות בוקר עמודי האור הפסיקו להאיר וכשהיה לילה האירו בכל כוחם.אך,הוא תיאר לעצמו שבוודאי מראה השמיים היה נהדר וכל-כך יפה.הוא תהה,אז,אם בני האדם שעוד חיו תחת צילה של השמש היו יכולים לגעת בשמיים בידיהם.כמובן שהיום הוא כבר לא חושב על דברים כאלה,אבל המחשבות העלו בו זיכרון וגעגוע לילד הקטן שהיה פעם.
הוא נכנס במהירות לחדר האוכל,שהיה ממוקם קצת אחרי החדרים הקבוצתיים.הוא לא היה גדול במיוחד,אך ייאמר לזכותו שנראה מזמין ועל קירותיו נתלו ציורים יפהפיים שכמה מהנערים ציירו.
היו עוד כמה אנשים שאכלו שם,אך חדר האוכל נראה ריק ושומם.אלכס מיהר ולקח לעצמו מגש,עבר בין דוכני המזון ושם על הצלחת את מה שרצה לאכול באותו הרגע.הוא פילס לעצמו דרך בין השולחנות הריקים, חוכך בדעתו איפה לשבת.
"אלכס,מה אתה עושה פה בשעה כל-כך מאוחרת?" שמע לפתע קול והסב את פניו, "בוא,בוא לכאן."
אלכס התקדם לכיוון מדריך קבוצת הגיל שלו,קולטן מורפי,אשר נראה בערך בסוף שנות העשרים שלו.שיערו היה שחור,עיניו ירוקות וניצני זקן נראים על סנטרו.
"שלום,קולטן," פנה אליו אלכס, "אתה לא אמור להיות עכשיו בפעילות?"
"היא נגמרה כבר," אמר קולטן וטפח על כתפו, "חבל שלא היית.מה,עוד פעם הענישו אותך?"
"כן." ענה אלכס והרגיש שעיניו של קולטן ננעצות בו.אותו,משום מה,לא רצה לאכזב,אולי מפני שהוא עדיין תלה בו תקוות.
"אלכס,אתה זוכר שדיברנו על זה,נכון?" שאל אותו קולטון בחדות, "אמרנו שתנסה להקשיב,להבין את נושא השיעור."
"ניסיתי,באמת," אמר אלכס בתחינה, "פשוט…אני לא חושב שאני יכול להצליח."
"טוב אלכס,זו בחירה שלך," אמר קולטן והוא הרגיש את האכזבה העולה מקולו, "בכל מקרה,אני צריך ללכת," הוא הזיז את הכיסא ברעש בעת שפנה לקום, "בתיאבון,בחור.ברגע שתסיים תלך בבקשה לחדר הפעילות, יש לי שיחה חשובה איתכם היום."
"בסדר." הנהן אלכס ועיניו עקבו אחרי יציאתו של קולטן מחדר האוכל,הוא נשאר לבדו והמשיך לאכול.תחושה נוראית של בחילה וכאב בטן שטפו את בטנו,אך הוא היה חייב לסיים את הארוחה שלו.במושבה רווחה הגישה שאסור לזרוק אוכל, "תאכלו את הכמות שאתם צריכים,שמספיקה בכדי להשביע אתכם ואף לא קמצוץ אחד יותר." הגישה הזו רווחה במיוחד בבתי המחסה,מכיוון שמנהלי המקום נבחרו ע"י הזקנים והקפידו על כל חוקי המושבה בקפדנות יתרה.לדבריהם,כל ילד וילדה שתחת חסותם חייבים להיות נאמנים לקהילה ולחוקיה,אפילו יותר מהשאר,בייחוד בגלל עברם.
לעזאזל,חשב לעצמו אלכס,למה לקחתי מנה גדולה כל-כך?בצלחתו נשארה עוד פת לחם אחת וכחתיכת בשר שהוא לא הצליח לזהות ובקושי נגע בה,שהרגיש שלא יוכל לסיימה.הוא תהה מה עליו לעשות.לזרוק את האוכל אל מתחת לשולחן איננו יכול,מכיוון שהסתובבו סדרנים בכל פינה ופינה.וחוץ מזה,חשב לעצמו,לפני שמעבירים את הכלים לשטיפה תמיד מוודאים שלא נשאר אפילו פירור אחד שאינו נאכל.בוודאי יכריחו אותי לסיים,חשב לעצמו.
הוא ניסה לנגוס בחתיכת הבשר,אך הרגיש כאב בבטנו ברגע שסיים.הוא שבע,בטנו מלאה לגמרי.לרגע,ברצינות,חשב להשליך את האוכל אל מתחת לשולחן,אך ידע שאין לו סיכוי.
"אלכס." שמע לפתע קול קורא לו וראה את מיריאה,או בקיצור מירי,ילדה מתולתלת בעלת שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות הצעירה ממנו בשנה עומדת ממש לידו,לרגע הוא נבהל אך התעשת במהירות, "מירי,מה את רוצה?" שאל בנימה שהייתה בה קצת מן התוקפנות.
"סתם,פשוט ראיתי שלא סיימת את האוכל ו…" היא אמרה בחשש. לפעמים הייתה לו הרגשה שהיא מסתכלת עליו קצת יותר מדי,עם העיניים הירוקות הענקיות שלה שהביעו הערצה כלפיו או משהו כזה.
"ומה,את הולכת להלשין עליי?" הוא שאל אותה בלעג.לא היה לו כוח אליה עכשיו ובעצם לאף אחד אחר.
"לא…" היא מלמלה, "פשוט חשבתי,שאם אתה לא רוצה את האוכל אני אוכל לקבל אותו.זה עדיף על פני שבוע ההחזרה."
אלכס הנהן,אף על פי שבדרך כלל לא אהב לקבל עזרה מאחרים ובייחוד לא ממירי,הוא היה חייב להודות ששבוע ההחזרה-במידה ובכל זאת לא סיימו את ארוחותיהם עד הסוף והאחראים ראו שאינם מצליחים לסיים, זרקו את האוכל לפח והעבירו את הצלחות לשטיפה.אך,בשל כך הכריחו את אותם הילדים להחזיר על בזבוז האוכל בעבודות שונות ומגוונת.בדרך כלל,גם במהלך אותו השבוע הם לא הורשו לקבל תוספות.מעיין עונש מרתיע שאמורים להבין ממנו את משמעות הבזבוז והפגיעה באדמה.הוא לא רצה להסתכן בעונש כזה,לא רק מפני שכבר הענישו אותו השבוע בעבודות הניקיון בבית הספר אלא שגם הענישו אותו מספיק בהחזרה,כפי שקראו לה בקיצור ילדי בית המחסה.
"טוב…" הוא מלמל, "אני לא יכול להביא לך את זה.את לא תצליחי לגמור את האוכל."
"סמוך עליי," היא ענתה לו," גם ככה לא לקחתי יותר מדי.זה בסדר."
"טוב," אלכס אמר, "אם את רוצה,אז אני אביא לך." הוא הושיט לה את הצלחת עם חתיכת הבשר ופת הלחם שנשארו.הוא שנא לעשות את זה, הייתה לו מעיין תחושה שהוא מנצל אותה והוא גם לא אהב להיות חייב לאנשים.אבל אם היא הציעה,חשב לעצמו,אז למה לא להשתמש בכך.
מירי חזרה לכיוון מקום ישיבתה עם חתיכת הבשר ונראתה מהוססת,אך אחר-כך אחזה במזלג ובסכין והחלה לאכול.הוא פשוט לא היה יכול לראות אותה כך ולכן פנה לצאת מחדר האוכל במהירות האפשרית.בשעת יציאתו התלכדו מבטיהם לכמה שניות נוספות,הוא רצה לגשת אליה ולהודות לה,אך לא העז.במקום זאת רק מלמל, "תודה." חרישית והסיט את מבטו ממנה,פונה לחדר הפעילות.
כשנכנס אליו,כל הילדים מקבוצת גילו כבר היו ישובים על הכיסאות וברגע שנכנס הפר את הדממה השררה בחדר וכולם הפנו אליו את מבטיהם.כמה גיחכו,אך השתתקו מייד לנוכח קולטן שסימן להם בידיו להיות בשקט. אלכס מצא לעצמו,לאחר חיפושים נרחבים מקום ישיבה על הרצפה.
"מה קרה?" הוא שאל בלחש בחור שישב לצידו.
"אתה מכיר את לוריאן סיירוס?" שאל אותו הבחור והוא הנהן, לוריאן הייתה הילדה הכי יפה בכל קבוצת גילו,אך עם זאת מחוללת צרות לא קלה.הבחור הוסיף, "מסתבר שהיא ועוד איזה בן אחר שלא מפה,נפגשו כמה פעמים והתנשקו."
"היא כל-כך מופקרת," הוסיפה אחת הבנות שישבה ליד והתערבה בשיחתם, "אני לא יכולה להאמין שהיא התנהגה כך.והיא עוד הייתה השותפה שלי לחדר.גועל נפש." הבחור השני מהנהן בתגובה לדבריה.
"ועל כל זה הוא דיבר עד עכשיו?" שאל אלכס בגיחוך.
"כן," ענתה לו הבחורה, "כלומר,היו דברים שהיא עשתה שממש הצחיקו והלהיבו אותי,אבל עכשיו היא עברה את הגבול."
"מיריאה," שמע לפתע את קולו של קולטן, "אפשר לדעת למה איחרת?"
"אני מצטערת," ענתה לו מירי, "פשוט התעכבתי בחדר האוכל."
"כמו שאת מתעכבת תמיד מיריאה," אמר לה קולטן בלעג, "להבא,אני מצפה שזה לא יקרה.אלא אם כן את רוצה שאעניש אותך."
"לא," ענתה לו מירי, "אין צורך בכך."
"בסדר," אמר קולטן, "את יכולה לשבת." היא מצאה מקום על הרצפה והתיישבה במהירות.אלכס הגניב לעברה כמה מבטים,היא נראתה חיוורת ואחזה בבטנה.מייד תקפו אותו ייסורי מצפון,אך דעתו הוסחה ע"י קולו התקיף של קולטן, "מה שלוריאן עשתה,אינו מתקבל על הדעת.זוהי אזהרה לכולם.ובתור עונש היא תעבור למשך חודשיים לבית המרגוע.אני מקווה שעונש זה ירתיע אתכם מעבירות ומהרהורים כאלה." בתי המרגוע ,שעליהם דיבר קולטן,היו נפוצים במושבה.לבתים כאלה נשלחו בדרך כלל אנשים שהפרו את חוקי המושבה ונשלחו לשם להתבוננות.
לפתע,הדלת לחדר הפעילות נפתחה והבהילה כמה מן הבנות שהשמיעו קריאות הלם.בפתח עמדה לוריאן סיירוס,במלוא תפארתה והדרה.מבטה נראה נואש,אך לא מוכן להיכנע.
"אין לכם הזכות לעשות לי את זה!" היא צרחה בקול כוחה ונכנסה לחדר, "עד שמשהו טוב קורה לי בבית המחסה העלוב הזה,אתם באים והורסים לי אותו,לא,אני לא מוכנה להיכנע הפעם,עשיתם לי את זה יותר מדי פעמים!" היא השתוללה ונראתה זועמת.העיניים הכחולות שלה,שבימי רגיעה נראו שלוות,אך עכשיו נראה שבערו בלהט הכעס.שיערה היה פרוע ובגדיה מקומטים.דמעות זלגו על לחייה.
"תירגעי,בבקשה,לוריאן," ניסה להרגיעה קולטן, "את יודעת טוב מאוד שבית המרגוע אינו מקום רע,אלא מקום שיעזור לך לבחון את עצמך בצורה טובה יותר.למעשה,זה איפלו לא עונש.זהו מקום להתבוננות עצמית עמוקה על מעשייך ואת עשית מעשה חמור מאוד,לוריאן.את יודעת טוב מאוד שאת לא אמורה להתנשק עם מישהו ושהקהילה בוחרת עבורכם את בני הזוג-מאז הקמתה של המושבה לאחר החורבן הגדול…"
"אתה יכול ללכת לעזאזל עם ההסברים הטיפשיים שלך!" היא צעקה וקטעה אותו,כולם הסתכלו בה בתדהמה,לא מאמינים לדרך שבה העזה לדבר אל קולטן,חלקם אף העריצו אותה על כך, "בית המרגוע המסריח שלך הוא בית סוהר.אני לא מוכנה ללכת לשם."
"את חייבת ללכת לשם,בין אם את רוצה או בין אם לא," אמר לה קולטן, "כל אחד אוכל את מה שהוא בישל.ואת בישלת משהו הנוגד את החוקים. אני בטוח שהתקופה בה תשהי בבית המחסה תעזור לך להבין את עצמך יותר…"
היא התחילה לתלוש את הציורים מהקירות,זועקת ובוכה בכאב.קרעי הציורים נחו על הרצפה.קולטן נראה מוטרד מהתפרצות הזעם שלה ולכן פלט משהו במכשיר הקשר המיוחד שלו,שהיה מיועד למקרי חירום. במהרה,הגיעו שני גברים הלבושים בחלוקים לבנים.הם התבוננו בקולטן והוא הנהן והחווה בראשו על לוריאן.שני הגברים ניגשו אליה במהירות, ולמרות התנגדות רבה מצידה הזריקו חומר הרגעה לורידיה.במהירות,היא חדלה להשתולל ונרדמה.שני הגברים בחלוקים הלבנים בחנו במבטיהם את כל חדר הפעילות,שנראה כאילו עברה שם סופה,מושג מעולם אחר,אך תמיד הוזכר בסיפורים רחוקים מן העבר.
"קחו אותה מכאן." אמר קולטן והגברים נשאו את לוריאן משם,על כתפיהם ,כולם נראו המומים ומזועזעים לנוכח מה שקרה.אף אחד לא ציפה להתרפצות הזעם של לוריאן וכמה כעסו על כך שהשחיתה את ציוריהם שעבדו עליהם במשך כמה חודשים טובים.
"כפי שאתם רואים," אמר קולטן והחווה את ראשו לכיוון הציורים הקרועים הפזורים על הרצפה, "היה לה התקף זעם.איננו מעודדים רגשות כאלה כאן,במושבה חלום.אך,אני חושב שעדיין יש תקווה.אם היא הגיבה כך,אולי היא מבינה שעשתה משהו לא בסדר.אנחנו נשתדל היום לחשוב על כך ולהתפלל לאדמה שתכפר על חטאיה.היום,כולנו נהיה מאוחדים,ובנוגע לציורים," הוא אמר ונאנח, "תמיד אפשר לצייר חדשים.לעולם אל תאבדו את הרצון ליצור משהו חדש למען הקהילה."
"סליחה," נשמע לפתע קול חרישי, "אני יכולה בבקשה לצאת להתפנות? אני לא מרגישה טוב."
"לא,מיריאה," ענה לה קולטן, "תתאפקי עד לסיום הפעילות."
"אני מצטערת,אדוני המדריך,אבל אני פשוט לא…" משפטה נקטע באמצע ע"י הקיא הפתאומי שפרץ מגרונה.היא אחזה בבטנה בהפתעה,והשאר התרחקו,נגעלים ממירי המתבוססת בקיא.קולטן ניגש אליה מייד.אלכס הרגיש רע על כך,מכיוון שהוא ידע שזה בגלל חתיכת הבשר שהתנדבה לאכול במקומו.הוא לא יכל להסתכל ולצפות בתוצאות מעשיו.אחת הדיברות במושבה הייתה, "אנוכיות היא התכונה הרעה ביותר.מכיוון שהיא מובילה לעצלנות ולאי התחשבות.אנחנו לא אנוכיים,אלא תורמים כמיטב יכולתנו." ואילו הוא נכשל והרגיש רע עם כך מאוד.הוא בסך הכל ניסה להתנהג כמו נער נורמלי,ולא נראה שהוא מצליח במיוחד.לכן,בלא להפנות מבט לאחור יצא מחדר הפעילות,בלא לשמוע לאף אחד.רק הוא ועצמו.