הכל שחור

טבעת מצב רוח שחורה, זה כל מה שהיה לה בחיים. לא כסף לא משפחה לא נעליים. אפילו לא אוכל. היא חיה משאריות פיצה בלי גבינה שאנשים זורקים בזבל ליד הפיצריה הלא שכונתית כל כך. כזאת שרחוקה שנות אור מהעיר או מהכפר או מהכותל. אומרים שהיא ככה כבר שנים, הטבעת שלה. היו השארות ואמרו שזאת לא טבעת מצב רוח בכלל. אמרו שהיא הומלסית שגנבה טבעת משוק מחנה יהודה. אומרים גם שזאת ירושה של טבעת של סבתא שלה שאצלה הכל היה שחור. הקירות בבית, השקיות מתחת לעיניים. המקרר. הלחמנייה של המבורגר העדשים השחורות. כל החיים שלה היו שחורים, שחורים משחור. שחורים חדר חושך ואפילו שחורים כמו חור שחור שבולע הכל. רק לא לקיבה, אין לה הרבה מה לאכול הרי. אומרים לה שתלך להשתקם, האנשים ברחוב שעוברים מציעים לה ארבעה שקלים. אומרים לה לא לקנות בזה אסיד או הרואין, היא ממלמלת משהו שנשמע כמו "זה עולה הרבה יותר". אבל הם לא שומעים ולא עונים וממשיכים ללכת ונעלמים באפלה כי בדיוק לסמטה אור פנס הרחוב הבודד לא מגיע. סאחים מפגרים, הם לא יודעים. לא יודעים כלום מהחיים שלהם וגרים בבתים עם ילדים מטופחים, קונים להם שטויות מהאיביי. טבעות מצב רוח שמשנות צבעים לורוד פוקסיה וכחול שמיים וצהוב שמש. רק אצלה היא נתקעה שחורה. רק אצלה היא כבר לא מחליפה צבעים כבר. נשארה תקועה לכל החיים. אם יבוא איזה זר וינשק לה את היד, יקח אותה למסע אל אס די וישבור לה את הלב היא תדע שהיא באמת מתה.