הילדים נעלמו

צ'לסי הקטנה בת ה-6 התנדנדה בחוזקה בנדנדה, "אמא! אמא! אמא!" היא צעקה כשהנדנדה נראתה כאילו היא הולכת להתנתק מהמתקן כל רגע ופשוט להעיף את הילדה הקטנה לחלל, אישה שנראתה כמו חיקוי לא מוצלח במיוחד של צ'לסי הקטנה, פנתה אליה בקול משועמם "תיזהרי מתוקה שלי."
שיערה הבלונדיני והארוך של הילדה הקטנה התבדר מאחוריה ברוח, היא היה מבריק וארוך יותר משיערן של הילדות האחרות בפארק ועיניה התכולות נצצו באור השמש, לחייה היו סמוקות מהמאמץ שנדרש ממנה כדי להגיע עם הנדנדה הישנה לשיא גובהה ואז, היא פשוט נתנה לעצמה לזנק.
"אמא, ראית את זה?" צ'לסי הקטנה צהלה והרימה את גופה הקטנטן והדק מהאדמה, "כן מתוקה, זה היה יפה מאוד," האם אמרה בשעמום כשאפה עדיין תחוב בתוך העיתון,
"אבבבל אמא… לא ראייית," הילדה הקטנה התלוננה בבכי מנדנד של ילדים.
"תחזרי לשחק מתוקה," האישה דרשה, מעבירה עמוד עם ידיה המטופחות, בשונה מידי ביתה שהיו מלוכלכות ממשחקי ילדים שונים.
הילדה רטנה וחזרה לנדנדתה , ממשיכה להתנדנד באיטיות עד שגבר גדול עצר בעדה מלהמשיך להתנדנד, "רוצה ממתק?" הוא שאל בקול צרוד ומוזר, הילדה הנהנה לאיטה.
היא עקבה אחרי האיש שהבטיח לה את הממתקים, אמה לא ראתה כמובן, כי הייתה שקועה במדור הכלכלה בעיתון, הוא עזר לה לעלות אל מכוניתו.
שמלתה האדומה של צ'לסי הופשלה עד שהגיע לרצפה, האיש הזר השתיק אותה בנשיקתו שדקרה אותה בגלל זיפיו המרובים, "אל תצעקי, אל תוציאי מילה, ואם לא תיהני…" הוא אמר וחפן את גופה הקטנטן והטהור בידיו הגדולות, "לפחות אני איהנה."
נשיקותיו של האיש הזר התחפרו עמוק בצ'לסי, הוא נגע במקומות בהם אסור לגעת, כופה את גופו על גופה הקטנטן.
בלילה אחרי צ'לסי נמצאה, הניצוץ שהיה בעיניה התכולות נעלם והשאיר אחריו עיניים כהות ואטומות לעולם,
וכך צ'לסי נעלמה.

ג'ייסון הצעיר ירד במורד המגלשה כשזוג הילדים הגדולים ממנו בהרבה עצר בעדו, הילד הגדול יותר אחז בשיערו השחור וגרר אותו מהמגלשה, הילד הקטן יותר אשר נראה מרושע הרבה יותר הסתכל וצחק, דוקר אותו במקל חד שמצאה איפה שהוא.
"יש לי רעיון," אמר הילד הקטן בקול צפצפני והסיט את שיערו אחורנית בעודו מחטט בכיס מכנסו המשופשף עד שהוציא משם חתיכת חבל, "תקשור אותו סקראש," הוא אמר ותחב בידיו המגושמות של הילד הגדול את החבל, הילד הנהן ועשה כדבריו.
תוך דקות אחדות מצא את עצמו ג'ייסון קשור לעמוד מגלשת הילדים הקטנטנים נפגע ע"י אבנים שהילד הקטן וסקראש זרקו עליו.
"אם תצעק אני אחתוך אותך," איים עליו הילד הבלונדיני פעם, כשהתחיל לבכות ועיניו החומות של ג'ייסון התמלאו דמעות, ג'ייסון הנהן ולא בכה יותר, אפילו לא חשב על זה.
אחותו של ג'ייסון ישבה בצד הפארק, שקועה בתוך נגן האייפוד שלה, לא שמה למתרחש עם אחיה שדמעות המשיכו ומילאו את עיניו, גם אם הן לא יצאו החוצה, הן היו שם, מאיימות לצאת כל רגע.
שנים עברו וג'ייסון התבגר, הוא עדיין נקשר לעמוד לפעמים, על ידי סקראש וקיימל, הם אהבו 'לשחק איתו' כמו שאר ילדי השכונה.
האבנים היו נזרקות, משאירות על גופו הדקיק של ג'ייסון חתכים ושריטות, פוגעות בפניו ומשאירות סימנים כהים, פוגעות בכול מקום, מכבידות על ליבו.
אחת האבנים הגדולות והמשוננות טעתה בדרכה, ראשו התמלא בדם, העמוד הכחלחל של המגלשה התמלא בנוזל סמיך וחמים וכול הילדים מסביב השתתקו, צורחים מבהלה כשעיניו החומות התגלגלו בראשו אחורנית, שפתיו התמלאו קצף דמי והילדים לקחו את רגליהם ורצו מהפארק, משאירים את ג'ייסון נחנק בדמו של עצמו, ודמם שלהם גם, האמבולנס בא מאוחר מדי,
וכך ג'ייסון נעלם.

לזלי והארי ישבו על הספסל בגינה ברגליים משולבות, זה מול זאת, הם שיחקו במשחק מוזר יחד עם ידיהם, הם אהבו את המשחק הזה, כי הוא היה רק שלהם, הם אהבו אחד את השנייה גם, אהבה תמימה ומתוקה של ילדים קטנים.
שערותיה הכהות של לזלי עפו ברוח הסתווית והארי בעל השיער הקצוץ צחק ועיניו הכהות כמעט כמו שיערה של לזלי ברקו בשעשוע, "יש לך שיער יפה," הוא אמר וחפן חלק ממנו בידו, גולל אותו בין אצבעותיו ומריח את ניחוח הדשא והפרחים שנדף ממנו.
שני הנערים שקעו לתוך הבועה הקטנה שלהם, בה לזלי והארי הם היחידים בעולם ואין אדם שיוכל לערער על כך, ועל האהבה התמימה והמתוקה שלהם שהבטיחו כי תישאר לנצח, הם נשבעו.
ביום אחרי זה הארי לא בא לבית הספר, גם ביום אחרי כן, הדאגה קיננה בקרביה של לזלי.
שבוע לאחר מכן לזלי טיילה באגם שבקצה האחו, האגם אליו הארי לקח אותה ביום הראשון בו נפגשו, בכיתה א', הוא החווה על זוג הברבורים ששחו באגם, שעה אחרי זה הם קיבלו את שמותיהם קמילה וטאי.
היא חייכה לעצמה כשהיא טיילה על שפת האגם, ברגליים יחפות, 'כי כשיש נעליים את לא מרגישה את הטבע לז-לז,' הארי היה אומר ודוחף אותה למים הקרים, מרטיב אותה עד שד עצמותיה, דבר שהיה מוביל למלחמת מים.
בזווית עיניה הבחינה לזלי בדבר משונה מתנדנד מהעץ יחד עם הרוח החזקה, העץ בו לזלי והארי התנשקו לראשונה, היא צעדה באיטיות לעץ כשהדמות התלויה ממנו, מכוסה דם קרוש ומלאת חתכים התבהרה.
לזלי נפלה על ברכיה ודמעות זלגו במורד לחייה כשהיא ראתה את גופתו של הארי ומכתב ה'סליחה' שחולץ מכיסו.
וכך הארי נעלם, ולזלי אחריו.

ההורים עדיין יושבים בגינה הקטנה, תוחבים את אפיהם למקור תעסוקה אחר, הילדים משחקים בתמימות ילדותית אך נעלמים והולכים אחד אחרי השני, הפארק כבר נטוש, הנדנדות מתנדנדות מעצמן, הקרוסלה מסתובבת לבדה ולפעמים, אם עוצמים את העיניים, אפשר לשמוע את הפארק שואל,
'לאן נעלמו הילדים?'