הדרך למוות

היא נולדה, חיה ומתה.
היא לא הצליחה לחמוק מהמלכודת הבלתי נראית, שעוטפת את כולנו בזרועותיה הדקיקות והכואבות, שחונקות כל אחד ואחד כאשר הוא זז.
אנחנו לא מרגישים את החיים שאוחזים בנו, לא נותנים לברוח. כי הם לא יתנו לנו לברוח סתם כל, לעולם שיש עוד. עולם בו החיים מרפרפים מעלינו, אך הם לא תוקפים ומוחצים.
החיים תופסים אותנו, מוחצים את המוות ששוכן בכל אחד מאיתנו. המוות זו הממלכה שלנו, בה אנחנו חיים. גם החיים השניים הם מלכודת, לא מלכודת מוות, מלכודת חיים שמרפרפת מעלינו.
הדרך לברוח למהחיים היא למות, ואין דרך אחרת. רק למות ולמות, שוב פעם, עד שתצא מהמעגל האינסופי של המוות-חיים-מוות-חיים-מוות. כי המוות הוא ההתחלה מהסוף. המוות הוא המקום בו אנחנו חיים.
למוות אין שליטה על החיים, אנחנו, איך אנחנו יכולים לקרוא לו. הוא יכול גם לקרוא לעצמו, אבל רק כאשר יחפוץ בכך. באיש שלא אהב בלידתו, שחזרתו לחיים, או אהב כל-כך עד שרצה שיגאל מהכלא התמידי.
או אדם שאין לו שימוש, שצריך למחזר.
אך אנחנו בני האדם יודעים כי יש עוד דרך להעלם, ללכת למקום מסוכן עד מאוד, אך הוא מביא להליכה רחוקה מאוד, עד שמגיעים לעולם הבראשיתי. הדרך הזו היא להתאבד, כך היא נקראת בפי החיים. אך היא אינה באמת כזו, היא אינה התאבדות, הליכה למקום לא ידוע, היא הליכה למקום טוב יותר. להגיע לגבול ממלכת המוות עד שרואים את הדרך האחרת, הדרך לעולם הבראשיתי.
כל נשמה נוצרת שם, ונשארת שם עד שמגיע טורה להעלם לעולם הרע, החיים והמוות. המוות מציל מהחיים, אך גם הוא מלכודת.
הנשמות מהלכות בעולם הבראשיתי, דוממות, רק רגליהן זזות. ואין צליל שבוקע בעולם, אך הן עושות מה שברצונן, עד שמגיע כל התרועה. התרועה קוראת בשם נשמה, והנשמה הולכת, בלי יכולת להתנהגד. כי החיים והמוות יחד קוראים לה, ואין דרך לשלוט בהם.
ואז היא נעלמת, מתה לרגע ואז בחיים.
והיא לכודה, בלי לדעת איכן אביה – היוצר העליון, בכל שם שהוא, אך הוא אינו מה שחושבים.
כי הנשמה לא מדברת, רק הגוף. הנשמה רק מוליכה את האדם במעשיו עד שהוא מגיע חזרה לעולם המתים, ואז מחליפה דמות, עד שאחת תגיע חזרה הביתה.

לעולם הבראשיתי.