הבדידות אוהבת כשאני גונחת לה באוזן

הבדידות מכרסמת ברעש שרק אני שומעת,
הרצון לאהוב ולהיות נאהבת בחזרה;
זה חוזר,
זה בועט לי אל תוך הבטן
אני מתקפלת בתירוץ שהגב פשוט כואב,
ואני לא מסוגלת לנשום
כל כניסת אוויר שורפת כמו הסוף של הג'ויינט,
השקט הפך לאוייב שאני שומרת קרוב אליי
כי הוא יודע יותר ממה שהוא צריך.
מפגשים מלאים חיבוקים ארוכים ונשיקות קטנות,
יחסי אהבה שנאה ביני לבין עצמי
ההגיון הבריא והלב הגוסס,
שמיכת צמר, אורות שמאירים ממסך המחשב.
אני מזייפת רגשות באותה תדירות שאני מזייפת אורגזמות,
אני מקיפה את עצמי באנשים שמשמשים לי כבונקר;
עקשנית, אימפולסיבית
רצסיבית ורציונלית,
אולי חולמנית, עייפה
לא נרדמת כבר לילה שלישי ברציפות.
אני ציפור בתוך כלוב שרק חולמת לעוף אך מפחדת ליפול,
מסתכלת מהחלון ורק מתה לעשות קפיצת ראש אל תוך מדרכה מבטון.
אני זוכרת הכל אבל שוכחת איך קוראים לו,
למרות שאת השם שלי הוא זוכר בבהירות
גונח אותו פעמיים או שלוש בין הסדינים,
אוחז בשיערותיי
בזמן שאני אוחזת בשפיות שלא תברח כמו כל הגברים בחיי,
והרי ברור שהיא תחזור בעתיד;
כמו כולם, גם היא תרצה הביתה.
קצת שיכורה, מתגעגעת הרבה
תגיע מתנדנדת אל מפתן דלתי,
תצלצל בפעמון, פעמיים או שלוש;
רק לי יש את המפתח
אך הפעם הזו הבטחתי לעצמי שבמידה ותחליט לעזוב,
 לא אתן לה להיכנס.