דיג'ימון 2013 פרק 10 (סיפור משותף עם ציפי)

לפני מספר רגעים הכל היה בסדר,הייתי עם חברי החדשים,דיימון הסביר לכולנו על הדיג'יכלי.אבל אז קול נשי דיבר מהכלי והכל נעלם, חברי התפוגגו לנגד עיניי.
"מה קורה כאן?",שאלתי בבהלה, היחיד שהיה סביבי היה מייקמון.
"נוי ,הוכח שאת ראויה לענוד את סמל האהבה",דיבר הקול הנשי פעם נוספת.
הרגשתי חמימות וראיתי זוהר קל מולי ,חפץ קטן וורוד הנראה כמו תג הופיע מולי, היתה חרוטה עליו צורה של מין לב. הוא הוצמד לחזה שלי וזהר קלות ולאחר מכן נעלם.
מצאתי את עצמי על הקרקע מוקפת בחבריי, הם נראו מבולבלים כמוני.
מה קרה פה?",שאלתי את מייקמון,אך הוא לא ידע לענות לי.
"קיבלנו את הסמל שלנו ,אממ…אני מניח",אמר ריין.
הסתכלתי על דיימון,הוא היה בעולם הזה יותר זמן אז חשבתי שאלי הוא ידע מה קורה.
"מצטער,אני לא יודע כמעט כלום על הסמלים,רק שהם קשורים לאבולוציה של הדיג'ימונים",הוא אמר ואני נאנחתי.
"טוב, זה לא משנה עכשיו, עדיף שנמשיך להתקדם",אמר ריין וקם וכך גם כולנו.
הלכנו זמן מה ,"רגע, דיימון אמרת שדיג'ימון רשע מאיים על העולם הזה ואנחנו אמורים להציל אותו",הוא הנהן קלות.
"אז מה אנחנו עושים?",שאלתי מעט מודאגת.
"תצטרכו להתאמן וכשתהיו חזקים מספיק נלחם נגדו",הוא אמר בפשטות.
"אז מתי נתחיל להתאמן?",שאל ריין,הוא נראה די נלהב.
"בקרוב,קודם נמצא מקום מספיק גדול ונעשה מחנה לזמן מה,לאחר מכן נחפש לנו דיג'ימונים להילחם בהם",ריין חייך למשמע דבריו של דיימון.
"אז למה אנחנו מחכים",הוא אמר והתחיל ללכת במהירות.
"ריין חכה,עוד לא הבנו מה קורה, אי אפשר לנוח מעט?",שאל אור ועשה פיהוק מזויף.
ריין התעלם והמשיך ללכת, דיימון נאנח אבל הלך אחריו, כולנו הצטרפנו במהירות. לא הלכנו זמן רב וראינו שדה גדול, היו בו מעט עצים ונחל קטן זרם לא רחוק. עשינו שם את המחנה.
ריין ישר ביקש שנתחיל להתאמן,הבנים לא ממש התנגדו והם התחילו להשתמש בדיג'ימונים שלהם כדי להילחם,לא התייחסתי להמולה.
"אממ…ניקול ,היי אני נוי",ישבתי קרוב לניקול,הייתה לה הבעה עצובה על פניה, היא לא נראתה מפחידה או רעה.
"כן, את נוי",הנהנתי וחייכתי,חיוך קל עלה גם על שפתיה.
"אפשר לשאול למה את מצוברחת?", היא נאנחה קלות.
"בגלל הסמל שלי אני מניחה",הרמתי גבה,"איזה סמל קיבלת?, אני קיבלתי את סמל האהבה,אני מניחה שהוא מתאים לי",אמרתי וצחקתי קלות.
"מוות",היא אמרה בקול רציני ובלבלה אותי.
"קיבלתי את סמל המוות",היא אמרה ממורמרת.
"למה?",שאלתי, "אני מניחה שזה בגלל החוויות שעברתי, אמא שלי נפתרה בגלל מחלה תורשתית, אבי עזב אותי, ואחותי הצעירה גם בסכנת מוות",החיוך ירד מפניה.
"מצטערת ששאלתי", הרגשתי עצב, אבל נראה שהוקל לה מעט.
"האמת שזה בסדר, זה די מוריד לי מהלב לדבר על זה עם מישהו",היא חייכה קלות.
"שמחה שעזרתי, רוצה לנסות להתאמן עם הבנים?", שאלתי בשביל לעבור נושא.
"בשמחה",היא אמרה ושתינו הלכנו לחבורה.