בובה על חוט

כל מה שעשיתי היה לבקש מאבא קצת כסף לשוקו ממכונת המשקאות החמים בבית הספר שלי.
אבא מיד קפץ וטען שזה רעיון לא טוב. למה שאשתה שוקו בכלל? החזאי לא הודיע שיהיה חס וחלילה קר בחוץ. למעשה, זהו בזבוז משווע של כסף וחבל.
"אבא, למה אני לא יכול?" שאלתי.
"אתה בכלל לא מעריך את הכסף שאנחנו עובדים בשבילו. שוקו זה סתם משקה, יש שוקו בבית" אמר אבא.
"אבל…" אמרתי. לא הספקתי להגיב ואבא פשוט הסתובב וחזר לסודוקו שלו בלי להקדיש מחשבה אחת נוספת.
לצערי יום למחרת לא שתיתי שוקו אבל כבר עכשיו קיבלתי קצת ברכות ליום ההולדת שלי, שיהיה ביום שבת, הרי לימודים אין ביום שישי.
אף פעם לא הבאתי עוגה לבית הספר וגם השנה לא. ההורים טענו שעוגה זה דבר מיותר להכין לכיתה, אחרי הכל אוכלים עוגה עם המשפחה, למה להכין שתי עוגות?
אז התפשרתי על מים מבקבוק המים בן ארבעת החודשים שלי שמילאתי היום בבוקר מהקולר המלוכלך של בית הספר.
החבר הכי טוב שלי, נמרוד, ישב עם כוס שוקו מהבילה ואני בהיתי בכוס.
"אתה רוצה שלוק?" הוא שאל.
"לא" אמרתי. העדפתי שלא. אבא אסר עלי, ולכן אני לא יכול לקחת. העדפתי שלא לשקר או לא לציית לו.
"אז אתה תבוא אלי מחר?" שאל אותי נמרוד.
"מחר אבא רוצה שאני אסע איתו לקניון לקנות לי מתנת יום הולדת" אמרתי.
"אני גם צריך להביא לך משהו" אמר לי נמרוד.
"אתה אפילו לא צריך לקשקש על זה, אתה באמת לא צריך, פשוט תוותר על זה".
"אני אקנה לך כוס שוקו" אמר נמרוד וחייך.
"באמת שלא צריך" אמרתי "לא קר היום".
נמרוד מחק חצי מהחיוך שלו ובהה בכוס שוקו, כאילו זבוב נכנס פנימה ועכשיו השוקו אינו כשיר לשתייה.
"אז מה אתה תקנה ליום הולדת שלך?" שאל אותי.
"אני לא יודע, אבל בהכרח משהו חינוכי, אבא לא יסכים אחרת" אמרתי.
"תגיד שאתה לא רוצה, זה היום הולדת שלך!" אמר לי נמרוד.
"אני מעדיף להקשיב לאבא" אמרתי.
"נו באמת, תשמע לי, בסוף תתקע עם מתנה גרועה ואתה תבוא אלי להתלונן" אמר לי נמרוד וכך צלצול בית הספר קטע באכזריות את השיחה שלנו.
…
"לא" אמרתי לאבא כאשר הוא הציע לי מודל של גוף האדם.
"למה לא?" שאל אבא "זה משחק יפה".
"חבל על מתאיים שקלים, זה לא שווה את זה" אמרתי.
"אז מה דעתך על ערכת גו?" שאל.
"גו?, זה המשחק שאף פעם לא הבנתי את ההוראות?" שאלתי.
"בחייך, אתה חכם, אתה תצליח להבין"
"לא" אמרתי.
"אתה נורא קשה, אתה צריך להחליט על משהו" אמר לי אבא.
אני רק בהיתי לעבר משחק קופסא שחיבבתי.
"וואו" אמר לי אבא.
"מה?" שאלתי.
"זה דווקא יפה" אמר.
הוא הוריד מהמדף בובה על חוט.
"מוצא חן בעינייך?" שאל אבא "אתה הרי אוהב בובנאות".
"אבא, אני אוהב לבנות בובות מעץ" אמרתי "אני לא אוהב כל כך בובות כאלו".
"זאת בובת עץ, והיא על חוטים, בדיוק כמו שאתה אוהב, אל תבלבל לי את המוח" אמר לי אבא "אתה רוצה?".
זה היה או זה או משחק קופסא שיעלה אבק בארגז משחקים שלי מתחת למיטה.
"שיהיה" אמרתי.
אבא נעץ בי מבט.
"כן" אמרתי.
"נהדר" הוא אמר. הלכנו לקופה.
ידעתי שהוא רק רצה לצאת ביד חובה, אבל לא עניין אותי. אני כבר ילד גדול, בן אחד עשרה.
הבובה חמודה, אני מניח. יש לה עיניים כחולות צבועות עם שיער צבוע בצבע שחור.
היא לבושה בחולצה לבנה עם ג'ינס כחול.
הזזתי אותה בעזרת הפלוס מעץ שאליה היא מחוברת.
"שלום" אמרתי כאילו היא אמרה.
"שלום גם לך" עניתי לה.
"איזה יום יפה היום" היא אמרה לי.
"נכון" אמרתי לה.

בחלוף הזמן למדתי להפעיל את הבובה יותר טוב. הבובה מאוד נחמדה, קל לתפעל אותה ואפשר לעשות איתה המון. אחרי שהיא נשברה בטעות תיקנתי אותה עם כמה שיופים ואפילו צבעתי לה את החולצה. עכשיו בחולצה הלבנה ישנם פסים צהובים ואדומים יחד עם פסים לבנים.
אבא עדיין לא הסכים לי לקנות כסף לשוקו, ואפילו שנמרוד כל הזמן הציע לי סירבתי לשוקו.
חלפו השנים, והגעתי כבר לגיל שלוש עשרה.
בדיוק עשיתי שיחת נפש יחד עם הבובה שלי, לה התחלתי לקרוא דולי מאיזו סדרת טלוויזיה שנהגתי לצפות בה כשהייתי קטן.
"נו באמת, רועי, אתה כבר ילד גדול, די לשחק עם בובות, תזרוק אותה לפח" אמר אבא "תעביר אותה למשהו אחר, תמסור אותה לצדקה".
"למה?" שאלתי "למה?".
"כי אתה כבר ילד גדול!" אמר לי אבא "אתה לא יכול להמשיך לשחק עם הבובה הזאת".
"מה לא בסדר? מה זה משנה הגיל?" שאלתי.
"תפטר ממנה! עד מחר היא לא כאן" אמר לי אבא.
הוא סגר את הדלת של החדר שלי אחריו והלך משם, משאיר אותי לבד עם דולי ועם החלטה.
בלילה, כשאבא לא שם לב, אני ירדתי למטה לחצר, שם אני חפרתי בור קטן בפינה שאבא בחיים לא יגיע לשם, ריפדתי את הבור בעיתונים והנחתי את דולי. כיסיתי את דולי אחר כך ביריעת ניילון ואז כיסיתי באבנים.
"אני אגיע לכאן מידי פעם" הבטחתי "אבל אסור שאבא ידע. זה יהיה הסוד הקטן שלנו…"