באהבה, ג'ודי.

היי אליס.
את בטח חושבת: 'למה היא לא כותבת לי?', אז… אני מצטערת. מאד.
לקח לי הרבה זמן לחשוב אם לכתוב לך או לא.
אני יודעת שאת רוצה שאני אכתוב לך, אבל, זה קשה, כל מה שקרה החליש אותי.
בהתחלה, חשבתי שאני לא אצליח לכתוב לך בכלל. בכיתי כמו תינוקת וכל מה שרציתי זה רק להמשיך לבכות, להרטיב את הכרית הרכה שלי בדמעות.
בזמן שבכיתי, את ציפית למכתב ממני ואני לא כתבתי לך, אז, סליחה.

הטיסה שלי עברה בשלום, כמו שאת רואה, מכתב שנשלח אלייך ממני מראה שאני בסדר, חיה ונושמת ושעברתי את הטיסה. את בטח חושבת שבכיתי במטוס, אז כן, צדקת, אבל שמעתי
מוסיקה בנגן מוסיקה שבנייד שלי עם אוזניות, מה שהרגיע אותי מעט.

כששמעתי על התאונה של הוריי, ידעתי שאני רוצה לחזור לישראל, בכל זאת, פה הם חיו, גרו, נקברו. פה זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם ועכשיו, כל הפעמים שאני אביט אליהם והם (אולי) יביטו אליי, יהיו רק דרך תמונות.
כן, כן, גם אני עכשיו נזכרתי בתמונה של ארבעתנו, בחתונה של אוליביה, בתך, היא נראתה שמחה כל כך, וגם אני ואת, ואמא.

אני עכשיו בפנימייה שאמרתי לך שאני אלך אליה.
נחמד פה, הכרתי שלוש בנות והפכנו להיות חברות טובות.
עברתי את היום השלישי שלי בבית הספר החדש שלי היום, גם בבית הספר נחמד,
לא קשה בלימודים.

טוב, אז אם רצית לשמוע על כל הדברים האלה שסיפרתי פה, הנה, שמעת, או יותר נכון- קראת.
מה איתך? את מסתדרת שם בחו"ל לבד?
עכשיו את תשלחי לי מכתב ותספרי לי אם משהו השתנה מאז שעזבתי.
אם מצאת עבודה, אם אוליביה ודיוויד, בעלה, מסתדרים ביחד.
בבקשה תדאגי שלא יריבו, הם כל כך חמודים ביחד.

אז, מקווה שאת שמחה לראות שאני בסדר, אני יודעת שאת דודה שלי ודואגת לי ואני מבטיחה לך שאני בסדר גמור ושנחמד לי פה מאד.
אני חושבת שאני אשאר פה לזמן הקרוב,
אולי אבוא לבקר אתכם… אולי.
באהבה, ג'ודי.