אפקט הפרפר

פרק-1 

ברגע הזה, הרגע שבו אתה מרגיש שהשיעמום הורס לך את תאי המוח, ברגע הזה אתה מתחיל לחשוב.

ישבתי כל היום על הספסל השמאלי, זה שאליו ׳הבנות׳ אף פעם לא מגיעות. ישבתי וחשבתי על מה שקרה לי, ממש נכנסתי לראש שלי וראיתי את זארה לוחמת, זארה.. החברה הטובה ביותר, החברה היחידה.. אני חושבת שוב ושוב ומעבירה את הזיכרונות בראשי, זה קרה? זה היה? זה יכול לקרוא שוב? אני יושבת וחושבת ותאי המוח שלי נרגעים. שלי עוברת לידי ומחייכת. ״הייי…״ אני מנופפת לה.
היא מסתכלת עלי, נעצרת, עושה לי פרצוף של ״אני מכירה אותך?״ מנענעת את ראשה לומר שלא וממשיכה ללכת למי שאליו חייכה באמת.כן,היא מכירה אותי.היא הייתה החברה הטובה ביותר שלי, אבל זה עבר! זה באמת עבר. אני חושבת לעצמי כמה הייתי תלויה בה, בלעדיה לא יכולתי ואיך ברגע שנטשה אותי הייתי לא כלום. אני מנסה להבין מה קרה. למה זה קרה. אבל אני לא מבינה יותר כלום. זארה לא איתי וכך גם שלי, מי איתי עכשיו? אני לבד? לתמיד? טוב, עכשיו אני אקום לאכול. לא אכלתי מתחילת יום הלימודים ב7:00 בבוקר ועד עכשיו 15:00 בצהריים. לא נכנסתי לשיעורים, לא דיברתי עם אף אחד חוץ מהנפנוף המיותר הזה. רק ישבתי לי וחשבתי. חשבתי לי על השיעמום הזה שתוקף אותי בכל פעם שזארה עוזבת ואיך שוב ושוב אני חושבת שאולי זה היה חלום. אבל עכשיו אני כבר משתגעת, לא לומדת ומקבלת נכשלים עד הרגע שבו היא נכנסת לבית הספר האפרורי, ברגע הזה אני נהיית מקובלת כך שאפילו שלי אוהבת אותי. כולם יודעים מי אני ואז לאחר שבוע היא עוזבת וכולם שוכחים כאילו לא הייתי שם מעולם, כאילו ה100 באזרחות היה מקרה מיוחד ולא יקרה וכך באמת קורה, בגלל ההתעלמות הנכשלים חוזרים ואיתם הבדידות והשיעמום. ״אני מקווה שזארה תחזור בקרוב.״ שמעתי את עצמי אומרת. ״זארה היא סתם רוח רפאים.״ שמעתי מישהו אומר, הסתובבתי וראיתי נער כבן 17 שהסתכל עלי במבט רציני, העיניים הירוקות שלו תקפו אותי ושערו השחור שהתנופף ברוח הצליף בי עד שהזזתי את גופי אחורה בבהלה. ״מה זאת אומרת רוח רפאים?״ שאלתי וצמצמתי את עיניי לנגד הרוח החזקה. ״מי שבודד מדמיין אותה פעם בכמה זמן כשהוא מרגיש ממש בודד, היא לא אמיתית. זוכרת שאמרת לנו שקיבלת 100 באזרחות? קיבלת 30 אבל את דמיינת את זארה והיא עזרה לך להאמין שקיבלת 100. ״לא נכון!! מאיפה אתה יודע? זה היה אמיתי! אני אומרת לך!״ באמת? שאלתי את עצמי, אני סתם צורחת, אולי הוא צודק?! לא! ״תראי..״ אמר וקירב את ידו אל כתפי. הזזתי אותה במהירות וקמתי מהספסל. ״הדבר השנוא עלי ביותר הוא שקר, אני מזהה אותו בעיניים של אנשים! אני יכולה להיות רוצחת ולא לשקר!! ואתה, אתה משקר!״ צעקתי עליו, מבטים הופנו אלינו ומורות התקרבו אלי בלחץ. הסתובבתי אליהם ועיני רשפו אש. ״נמאס לי מכם!! אתם לא עוזרים לי! בן אדם צריך חברה בשביל לשרוד ולי אין! תודה לכם,באמת!!״ צרחתי ורצתי לשער בית הספר, פתחתי אותו בקלות ורצתי החוצה; הדבר הנורא היה שאף אחד לא עצר אותי, או לפחות ניסה. אין לי חברים שינסו ולאף אחד לא אכפת. אז רצתי הכי מהר, קפצתי לכביש ולפני ששמתי לב קפצה מכונית לכביש משום מקום ופגעה בי.