אפקט הפרפר פרק 27

פרק-27
 אהה, אני כבר באה. אל תחכו לי…״ אמרתי וניסיתי לקום ונפלתי שוב. ״נווו!!!״ התעצבנתי וקמתי בכעס. 
״סאאאאאאם!!!״ צרחתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. הגעתי ליציאה וראיתי את סאם רץ אלי. ״לוסי! מה קרה?״ הוא הגיע אלי מתנשף ונשען על ברכיו. ״אההה. ניק! בריחה! קיילי!״ניסיתי להסביר בנשימה אחת. הוא הנהנו ורץ לכיוון שער הפנימיה וראיתי שהבין. עצרתי לרגע ואז התחלתי לרוץ, ראיתי את ניק מדבר עם קיילי עם הרבה תנועות ידיים. סאם הגיע וניק העיף לו אגרוף, סאם נפל  ולא קם. מיהרתי את הריצה שלי והגעתי לסאם. ״אתה בסדר?״ שאלתי לחוצה. ״מממ…״ ענה לי בקושי ועיניו עדיין סגורות. ״מה הולך איתך?!״ צרחתי על ניק שעמד בהלם עם אגרופו באוויר. ״אני…״ הוא עצר. ״ניק, פשוט בוא.״ ניסתה קיילי. ״אני לא אוהב את המקום הזה, אני רוצה הביתה.״ אמר ניק ונראה אומלל. ״ניק, תקבל הביתה. רק בוא קודם לדבר.״ התחננה קיילי. ניק הסתכל על קיילי ואז עלי, דמעה ירדה על לחיו. ״ניק…״ הרגשתי מסכנה ואכזרית, למה לא נותנים לו ללכת. ״הוא שקרן…״ פלט סאם. ״מה?״ שאלתי וקירבתי את אזני לסאם. ״הוא משכנע.״ הסביר סאם ועיניו נפתחו לרגע ונעצמו שוב. הבנתי. 
״שקרן!״ צעקתי על ניק בלהט של רגע והדמעה כאילו חזרה לעיניו. ״מה אמרת?!״ שאל והפרצוף האומלל נמחק מפרצופו קליל. ״ש… אתה שקרן!״ צעקתי. הוא נראה בהלם והלך שלושה צעדים אחורה. ״את… מפלצת…״ הוא פלט ואז הסתובב ורץ לשער. קיילי נפלה על ברכיה בהלם ונשארה קפואה. ״אההה!״ צעקתי מנסה לחשוב. ״מארק!״ צעקתי. ״מאאאאאאארק!!!״ צעקתי וניסיתי לנער את סאם. אין שומרים או משהו? הסתובבתי אחורה בלחץ וחיפשתי בעיניי את מארק שיופיע כבר. ״רוצי…״ לחש סאם וקם. ״מה?״ שאלתי וראיתי שהתאושש. ״רוצי! אני אמצא את מארק!״ הוא אמר בקול, קם ורץ לכיוון הבניין. ״מה?״ שאלתי מבולבלת בזמן שראיתי את סאם רץ. ״קיילי?״ הסתכלתי על קיילי שמצמצה בהלם. ״אוקיי…״ אמרתי לעצמי. לרוץ.לרוץ.לרוץ. הרגליים שלי התחילו לזוז במהירות ורצתי מחוץ לשער- לניק. לא הפסקתי לרוץ ורק חשבתי לאן הוא ילך. פניתי שמאלה, ימינה ולא ממש שמתי לב לאן אני הולכת. הגעתי לגן משחקים שהייתי בו עם סאם ונכנסתי, התיישבתי על הספסל ושמתי את ראשי בין כפות ידי. שניה אחת. עצרתי. מה הולך פה? מישהו מהפנימיה ברח. העבודה של קיילי בסכנה. סאם הולך לקרוא למארק. מארק בטח יקרא למנהל, לא. למנהלת, סימה. פגשתי אותה פעם אחת. כשהגעתי והפחדתי את מארק למוות. הוא דמה לו כל כך, עדיין. ג׳ייק. השם שלו השאיר לי טעם רע בפה בכל פעם שעלה על שפתיי. ״את בסדר?״ שאל מישהו. הרמתי את עיניי ועל רצפת הגומי ישב ניק. ״ניק!״ התפעלתי ותפסתי לו את היד. ״תרגעי, אני לא הולך.״ שחררתי את היד שלו במבוכה. ״מה? מה עשית? למה?״ שאלתי. ״תראי. אני בפנימיה כבר שנתיים, אף אחד לא מצליח לעזור לי ונמאס כבר.״ הסביר. ״אתה רוצה שיעזרו לך?״ שאלתי. ״אה, כן.״ אמר ניק. ״אז למה אתה מקשה כל-כך אם היית נותן קיילי הייתה עוזרת לך!״ נזפתי בו. ״ברור.״ ענה בזלזול. ״ברור!״ עניתי בחזרה ברצינות גמורה.״בכל מקרה זורקים אותי עכשיו.״ אמר ניק והרים ידיים כאילו לומר שאין מה לעשות. ״בגלל זה ברחת?״ שאלתי מזועזעת. ״כן.״ ענה בפשטות. ״אבל..״ לא היה לי מה להגיד. ״עזבי. היית נחמדה.״ נחמדה. הוא חשב לרגע ואז נישק אותי. ״מה?״ שאלתי מופתעת יותר מהפעם הראשונה שבה הוא נישק אותי. ״רק אל תגלי לסאם?״ קרץ וקם. ״שניה.״ עצרתי אותו. ״מה?״ שאל. ״אני הצלחתי לגרום לך לא לשכנע כי נתת לי. אתה לא רוצה עוד הזדמנות לתת לקיילי?״ שאלתי מנסה למשוך זמן עד שמארק וסאם יגיעו. ״לא, אני בסדר. תמסרי ד״ש, לכולם.״ הוא הסתובב והלך. לא ידעתי מה לעשות. פשוט ישבתי ובהיתי בו הולך ונעלם. ״לוסי!״ שמעתי קריאה חלושה מרחוק. הסתובבתי וראיתי את סאם וכניראה מארק רצים לכיווני. קמתי וסימנתי להם לעצור ביאוש. ״מה?״ צעק סאם. ״עצרו!״ צרחתי ורצתי אליהם. מארק זה לא היה, זו היתה סימה. ״לוסי, איפה הוא?״ שאלה והתסרוקת שהייתה יפה פעם נראתה נורא, השערות שלו זקרו לכל הכיוונים. ״הוא..״ בלעתי את רוקי בלחץ, חושבת איך להסביר. ״לוסי, איפה הוא?״ שאלה שוב. ״הוא.הלך.לתמיד.״ אמרתי כל מילה בנפרד ובהפסקה גדולה מהמילה הקודמת. ״הוא ברח.״ אמרתי במהירות ונשמתי לרווחה, זה לא בידיים שלי יותר. ״מה?״שאל סאם והסתכל במבט שואל על סימה שלא הגיבה לו ורק הסתכלה עלי. ברצינות גמורה. היא בחנה אותי. לראות אם אני משקרת? לראות אם אני יודעת לאן הוא הלך? למה? איך? איפה? גם אם הייתה שואלת לא היה לי מה לענות לאף אחת מהשאלות האלה. ״מה זאת אומרת הלך?״ שאלה והזיזה את ראה מצד לצד. השיער הבלונדיני שלה שגם ככה כבר לא היה ממש מסודר קפץ עוד יותר ונראה שעכשיו גם סימה הבינה שזה מוגזם והיא פיזרה את שערה והסתכלה עלי במבט כועס, מצפה לתשובה. השיער הפזור הלחיץ אותי, היא נראתה כמו חוקרת וסאם המבוהל לידה נראה כמו קרוב משפחה שמנסה להגן עלי. ״הוא, החליט שנמאס לו.״ ניסיתי להסביר את מה שניק הסביר לי. אבל מפני שלא הסכמתי עם מילה ממה שאמר לא יכולתי להעביר את המסר שלו הלאה. ״כאילו, הוא לא חוזר?״ ניסה סאם להבין. ״בדיוק.״ חייכתי והבנתי שזאת הייתה טעות כי סימה לא נראתה מאושרת. ״זאת אומרת, כן.״ ניסיתי לרכך את העניינים. לא הבנתי למה היא כל כך כועסת עלי, הרי לא ברחתי. ״זה בסדר, גם ככה התכוונתי להעיף אותו. בואי.״ היא הושיטה לי יד ומפני שלא הושטתי לה את שלי היא הניחה את ידה על כתפי. ״את בסדר.״ היא חייכה ברוך. ניסיתי לא להסתכל בעיניה אז התמקדתי בעגילי הפנינה היפים והקטנים שעל אוזניה ומשם לשרשרת התואמת ואז עליתי לפה הדק הצבוע הורוד בהיר ובלית ברירה חזרתי לעיניים הכחולות כים וקפואות כקרח. ניסיתי לראות אם היא כועסת אבל העיניים שלה לא זזו, הם לא היו מצומצמות ולא פעורות פשוט במצב רגיל. ״את כועסת?״ שאלתי בחשש. ״לא עלייך.״ הבהירה והסתובבה לסאם. ״תחזור, אני אעשה שיחת טלפון עם ההורים של ניק. הוא לא באחריותנו יותר.״