אני רק בנאדם.
לפעמיים העולם שוכח שאני רק בנאדם.
אני צוחק, ולפעמיים גם בוכה
יש בחיי רגעים שמחים ומאושרים אך גם דברים כואבים ועצובים.
לפעמיים אני מצליח ולפעמיים נכשל. טועה. מועד.
אני לומד לחיות, אך בדרכי שלי.
אוסף חוויות ורגעים מכל כיוון ודרך בחיי. מעין שרשרת כזאת. אלבום זכרונות.
אני מגושם לפעמיים, אך זה לא בכוונה.
אני מעט מבולבל, בהרבה נקודות בחיי, אינני יודע לאן לפנות. קצת קשה לי.
אני מחייך ועושה דברים באהבה ומאהבה. לפעמיים קצת בהכרח. בכוח כזה, באי רצון.
אך ככה זה החיים אני מניח, בנאדם לא תמיד מוצא את עצמו במקום שרצה אך עושה דברים שבסופו של דבר יועילו לו.
ולפעמיים אנשים קצת שוכחים שאני רק בנאדם.
כזה, כמוהם.
הם מבקשים ומצפים ליותר מדיי.
לפעמיים הכוח שלהם עליי קצת כבד לי,
הם הרבה ואני יחיד ולבדי. וככה, כמו שאחי הקטן אומר-זה לא כוחות.
ואני רק בנאדם,
וכשאני נופל -אני מדמם.
וכשמילים פוגעות בי זה כמו סכין אחת בלב סכין אחת בראש. שני סכינים.
ואני רק בנאדם,
את זה הם לא מבינים.
בסך הכל בנאדם. כמוהם.
כמוהם..
תגובות (4)
וואו… מדהים :)
אנונימית תודה!:)
נכון, אבל זה מנקודת מבט של סלב? של מדען? של רופא? של נשיא או שר מכובד?
אחרת, אם זה פשוט בנאדם 'רגיל' (זה ביטוי, אין בני אדם רגילים, כולם מיוחדים) אז אין טעם בכלל לכתוב את הסיפור, כי זה מובן מאליו. או שאת מציינת את המובן מאליו.
טוב, כל הכבוד! הצלחת לבלבל אותי לגמרי.
אנג'ל לשאלתך,
כתבתי את הקטע על החיים. על האנשים. בעיקר על עצמי והסביבה שבה אני נמצאת וחיה .
על כך שכולנו בסופו של דברים בני אדם -(שונים כמובן, כי לכל אחד יש משהו שמייחד אותו.)
על כך שאנחנו טועים לפעמיים ואחרים יוצאים נגדנו ולא מבינים זאת. על כך שאנחנו משתנים בתקופות בחיינו ,לא נשארים אותו הדבר. ועדיין אנשים לא מבינים ומצפים מאיתנו ליותר, ליותר ממה שאנחנו מסוגלים לתת. על כך שאני בעיקר, מנסה ללמוד מטעויותיי ולהימנע ולהגיב לאנשים כאלו ואחרים ולהמשיך בדרכי.
ואני יכולה להמשיך לפרט ולפרט אך אין צורך, אני חושבת שאמרתי את העיקר.
בכל מקרה תודה רבה!:)