אני בחיים לא אבין אתכם .

הייתי כעוסה, רותחת, עיניי היו נפוחות מדמעות .
הרגשתי שעוד שנייה אני מתפוצצת, ולא היה לי לאן לברוח, אני במקום ציבורי .
הם לא רוצים לדבר איתי ?
לא צריך .
כשניסיתי לעשות כל מה שאפשרי כדי שהמפגש יתקיים, הם מתנפלים עליי .
אני כעוסה, למה אז שאני אגיע למפגשים שלהם ?
החלטתי להיות חכמה ובוגרת, ולא להשאיר סימני חולשה .
המשכתי ללכת, הרחוב היה ארוך, כאילו אין לו סוף .
נזכרתי רגע לפניי שיצאתי החוצה,
הבטתי במראה סידרתי את החולצה החדשה שאמא קנתה לי .
רציתי להשוויץ קצת בה, כי גמלי מגיע להשוויץ .
אבל כשהגעתי למקום,
אף אחד לא היה שם .
והנה אני פה, רוצה כבר ליפול על המיטה, לסגור את הדלת, ולפרוץ בבכי .
אבל בכי כזה, שאף אחד לא ישמע .
כי למי אכפת ממני,
גם ככה אני בשבילם שום דבר, ולמעני הם לא יעשו שום דבר,
והיחידה שתפעל פה זאת אני, היחידה שתעביר את הרכילות זאת אני,
אני מרכז לעזרה,
ואם הם צריכים לספר סוד ואין להם למי לספר, הכל נופל עליי .
אני מחזיקה הכל על כתפיי ואני מרגישה שעוד שנייה אתפוצץ .
אני עצבנית וכועסת כבר ימים רבים, ומסכנה אחותי,
לא משנה מה אני עושה,
אני מבריחה אותה מחדריי,
זה לא שזה מרצוני,
פשוט כואב לי הראש,
דיי נמאס !
אני רוצה לפתוח דף חדש .